בעיר שלי, יש גבעה. על הגבעה יש רובוט. בוריס אומר שזה סתם
פסל, ושאני אפסיק לדבר שטויות.
"אבל זה נראה בדיוק כמו רובוט, אתה לא רואה?" התעקשתי פעם.
"כולה כמה ברזלים מחוברים. אתה רואה רובוט, הוא רואה מכונית,
אני רואה זבל."
אבא שלי אומר שזו אומנות מודרנית. "כל אחד יכול לחבר כמה
ברזלים ביחד, לתת לזה שם יפה ולשים את זה על גבעה שמשקיפה על
כל העיר. ואנשים לא רוצים להראות כאילו הם לא מבינים באומנות
מודרנית. הם אומרים שזה יפה, ושזה מראה המון זעם. והאמן העלוב
עושה כסף על כלום, בזמן שאומנים אמיתיים עדיין מחכים לתערוכה
ראשונה".
אימא אומרת לי לא לשים לב לאבא, שהוא אומר כל מיני דברים שאני
לא צריך לשמוע ושבסך הכל הוא "אמן מתוסכל", כי אף אחד לא קונה
ציור שלו.

כל יום, אחרי הבית ספר, אני ובוריס היינו הולכים לגבעה עם
הרובוט, ויושבים שם. זה מקום ממש יפה. יום אחד בוריס היה אמר
שהיום הולכים לראות את הפרפר.
"פרפר?" שאלתי, "איזה פרפר?"
"ליד הגבעה עם הרובוט", הוא הדגיש את המילה האחרונה בלגלוג,
"יש כיכר יפה עם פרפר ענק".
הסכמתי, חשבתי על זה שתמיד הולכים למקום שאני אוהב, ובוריס אף
פעם לא אהב את הרובוט, ואולי כדאי לי יום אחד ללכת למקום
שבוריס רוצה. היינו גם בגבעה, אבל לא עצרנו שם, המשכנו הלאה.
נופפתי לרובוט כשבוריס לא הסתכל. הרובוט לא נופף לי בחזרה, אבל
ראיתי שהוא עצוב. לפעמים לא צריך לעשות שום דבר כדי לראות
שמישהו מדוכא, פשוט מרגישים את זה.

"הנה", קרא בוריס בגאווה.
זה היה פסל ענק מברזל, כולו בחתיכה אחת. לא כמו הרובוט שלי.
פרפר גדול עם עיניים ענקיות ומחושים עצומים. הוא היה בגודל של
כל הכיכר, לא נשאר בכלל מקום לצמחים.
"יפה, נכון?"
לא אהבתי את הפרפר, הוא היה אמיתי מידי, גדול מידי. הוא הפחיד
אותי.
"כן", שיקרתי.
ישבנו שם. אני הוצאתי את הסנדוויצ'ים שלא אכלתי בהפסקה, בוריס
נשען על אחת מהרגליים של הפרפר ונרדם.

"בא לך לבוא אל הכיכר עם הפרפר שוב?" הוא שאל אותי ביום
למחרת.
"אני מעדיף ללכת אל הרובוט שלי", אמרתי.
"שוב אתה והרובוט המטומטם שלך! בוא כבר לכיכר!"
הרגשתי רע. בוריס נהנה מכל רגע, אבל אני הרגשתי כאילו אני לא
רצוי. הפרפר נעץ בי עיניים וסימן לי ללכת. השארתי את בוריס
לישון שם.
"אני לא רוצה ללכת יותר אל הפרפר", אמרתי לו ביום למחרת.
"למה? הוא פי אלף על הרובוט!"
"לא נכון! הרובוט הכי טוב!" מחיתי.
בסוף בוריס הסכים שנלך לגבעה עם הרובוט. אני הרגשתי שוב בבית,
בוריס היה לא רגוע ואמר כל הזמן שצריך ללכת, ושלא כיף כאן.

ביום למחרת רבנו. אחרי שבית הספר נגמר אני הלכתי אל הגבעה
ובוריס הלך לכיכר. היה לי כיף עם הרובוט. הרגשתי שהוא החבר הכי
טוב שלי.

כשהיה חושך הלכתי הביתה. ראיתי את אבא יושב על הכורסה, כועס.
"הפוליטיקאים בארץ", הוא אמר, "שקרנים, רמאים וגנבים. מה הפלא
שהמדינה שלנו נראית ככה".
"וידיעה שהגיעה זה עתה", הכריז קריין החדשות. "ברקים ורעמים
בירוחם! העירייה מבקשת מכל התושבים להיכנס לבתים ולהירגע. סופת
הברקים, שכמוה לא נראתה הרבה זמן, תחלוף, לפי ההערכות, בתום
הלילה".
"מדינה משוגעת", אמר אבא.
"תירגע, חיים."
"אל תגידי לי מה לעשות, רחל."
"זו בסך הכל סופת ברקים קטנה, לא צריך להתעצבן."
"אני אתעצבן ממה שבא לי!" הוא צעק וזרק את השלט של הטלוויזיה.
אימא התכופפה והשלט פגע בקיר במקום, ונשבר.

אחרי בית הספר, הייתי קצת אצל הרובוט. ישבתי וחשבתי קצת,
והגעתי למסקנה שלא צריך לריב על שטויות ואני צריך ללכת לבקש
סליחה מבוריס. הלכתי אל הגבעה וראיתי אותו שם, אבל משהו היה
חסר.
"איפה הפרפר?" שאלתי.
"אתה לא תאמין", הוא אמר.
"נסה אותי."
"אתמול, בסופת הברקים, התעוררתי מאיזה רעם והתחלתי לרוץ הביתה.
פתאום ראיתי אור ענק, והסתכלתי לראות איפה פגע הברק. ראיתי את
הפרפר, קם לחיים ומתעופף משם!"
"כן, בטח, ספר את הסיפורים שלך למישהו אחר", אמרתי והתחלתי
לצחוק. אבל למרות הכל, זה נשמע הגיוני. איך יכול להיות שפסל
כזה ענק נעלם בתוך לילה בלי סימנים?
"באלוהים, אני נשבע, באלוהים." הוא אמר והניח יד על ליבו.
"למה באת?" הוא שאל פתאום.
"אתה יודע לאיפה הפרפר עף?" שאלתי אותו כשלפתע מפלצת הברזל
הופיעה משום מקום ונחתה על הכיכר.
אם קודם פחדתי מהפרפר, זה היה כלום לעומת מה שהרגשתי אז.
המחושים זזו לכל מקום, הכנפיים נפנפו והפילו עצים בחצר של
השכנים. הפרפר רמס את כל הצמחים על הכיכר ולבסוף הנמיך את ראשו
כמו גמל. בוריס עלה על הפרפר והתיישב, כמו רוכב על סוס.
"מה אתה עושה? הדבר הזה מסוכן!"
"הדבר הזה הוא חבר שלי! ואם זה לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול
ללכת אל הרובוט הטיפשי שלך ולהישאר שם!" הוא צעק לעברי וסימן
לפרפר לעוף. הפרפר הגיב למגעו הקל ביותר של בוריס, כאילו הייתה
זו הטיסה השביעית שלהם ביחד לפחות. לבוריס לא לקח יותר מדקה עד
שהצליח לשלוט בפרפר לגמרי ולהטיס אותו למקום שלא ידעתי.
"בוריס! בוריס! מה אתה עושה?" צרחתי. אבל הוא כבר היה למעלה
בשמיים ולא שמע אותי. רצתי אל הגבעה, שמשקיפה על כל העיר,
וראיתי אותו, מתקיף ילדים קטנים וצוחק. הרגשתי שאני חייב לעשות
משהו.

"רובוט! רובוט! קום ותעזור לי!" צעקתי אל הרובוט, אבל הוא
המשיך לעמוד שם, ערימת ברזלים שלא זזה.
אולי יש מתג? הרי תמיד יש מתג. חיפשתי ברחבי הרובוט משהו דומה
לכפתור האדום שיש בשלט של הטלוויזיה, ולא מצאתי.
"רובוט! איך מדליקים אותך, רובוט? מהר!" צעקתי וחיפשתי שוב.
לפתע מצאתי אותו. בדיוק כמו שדמיינתי, כפתור אדום גדול, כמו
בשלט שאבא זרק על הקיר. הבעיה היא שהוא היה על הגב של הרובוט,
ולא יכולתי להגיע. שמעתי מרחוק את בוריס צוחק צחוק מרושע
וידעתי שאם אני לא עושה משהו, כל העיר נהרסת. התחלתי לטפס על
הרובוט. היו שם כל מיני בליטות, כי זה בסך הכל כמה ברזלים
מחוברים. המון ברזלים, בעצם. הצלחתי לעלות קצת אבל הייתי די
רחוק. במאמץ רב הרמתי את היד, לחצתי על הכפתור, ונפלתי על
האדמה.

צרחות של אישה העירו אותי. "צריך לעצור את בוריס והפרפר",
מלמלתי. כשפקחתי את עיניי הרובוט רכן מעליי, ועזר לי לקום. הוא
היה גדול, חלוד ואיטי, לא כמו הפרפר של בוריס. ראיתי אותו
מתרחק ויורה ברק לכיוון העיר. התעלפתי.

"ילד, אתה בסדר?" שאל אותי איש עם חלוק לבן.
"כן, אני בסדר, איפה הרובוט?"
"איזה רובוט?" הוא שאל בנחת וצעק לעבר האנשים האחרים, "הילד
מדבר שטויות! תביאו לו עוד קצת מים!"
"אני לא מדבר שטויות! איפה הרובוט? איפה הפרפר? איפה בוריס?"
"אני כאן", שמעתי את הקול של בוריס וראיתי אותו, מטושטש. גם
אבא ואימא היו שם. אבא הגיש לי מים.
"מה קרה לו?" היא שאלה.
"ברק פגע בפסל הזה", הוא הצביע על הרובוט, "וחלק ממנו עבר קצת
לילד שלכם. הוא חטף מכת חשמל קטנה. בנס לא קרה כלום, יש לכם
מזל."
"תודה, דוקטור", היא אמרה.
"אתה בסדר, ילד?" שאל אבא.
"אבא! הרובוט! כמו טלוויזיה! הדלקתי אותו בעזרת השלט!"
אבא עשה פרצוף מופתע, אבל הדוקטור הרגיע אותו: "אל תדאג, הילד
שלך עבר מכת חשמל, והוא בהלם, זה אופייני".

קמתי והתבוננתי מסביב.
"איפה הרובוט?" שאלתי.
"איזה רוב... אה! אתה בטח מתכוון לפסל!" אמר הדוקטור, "איפה
הוא באמת?"
"לפני שניה הוא היה כאן!" צעק בוריס.
"עיר משוגעת", אמר אבא.

ביום שלמחרת המורה להיסטוריה לימדה אותנו על האלים היווניים.
כשהיא התחילה לספר על זאוס, לחשתי לבוריס: "ראיתי אותו! ראיתי
את זאוס! הוא הרובוט!"
"בקשר לזה, תשמע, אני באמת מצטער על אתמול. לא הייתי צריך לריב
איתך על שטויות."
"זה בסדר", חייכתי.

כל יום אחרי הבית ספר אנחנו הולכים אל הכיכר עם הפרפר. הוא כבר
לא מפחיד אותי. מלך האלים פי אלף יותר שווה מגוש ברזל שלא זז.