בחום
הכבד
היורד עלינו,
כך אבלותו של הקיץ,
באותות,
וכך בבית העלמין היוקד שלך.
מי השקט אינם מבחינים בין
יודע ומאמין, ובין תמים
וזה שנשרף מכבר,
וצריחת שתיקתך הרכה
כמחוון מימי,
סירנת המים עד קצה
פני, ומתעוות בחיוך אימים של אמונה.

השעות; ודאי יכולתי לשאת
בחובי את הזמן,
הייתי מכיר את אותה דמות זרה
מסתכלת בי כירחי מתכת,
כדמות זרת אבנים.
ואני מביט בחצר פני,
כאחד אשר הסתכל בדמות נחושת-הקלל
בחזון יוחנן, או דמות נחושת זהב
בתקריב היוקד, הוא שלי,
אולם הנני חצר,
לא מוכרת,
ויש בצינת עגלות
הפרחים מין סירנה של בוקר זר
לא שלי.

ביום בו נפשי תגולל את עצמה עירומה במורד
הטרשים, הנה אני כך מתגלגל,
מהסס, מסתובב,
ואת קוראת במרחק,
רוח', רוח' אל'בית.
כמובן, אני יודע עד לאן
הגיעו המים,
באביב האחרון,
מטר ושמונים ושלושה סנטימטרים,
את אינך נשמעת מבעד צריחת הסירנה הקברים המצבות משקפי השמש
הכהים.