הלכתי שוב אתך לשבת
בקפה שבכיכר,
לשתות חלב עם מקופלת,
לפני ששוב יהיה מחר.

ל-ירוק עינייך רק החמאתי,
לגזרתך הענוגה,
לעבר כף ידך גיששתי,
לתת לך עוד קצת אהבה.

ואת מולי עישנת במרץ,
ערבבת שוב אפר בעפר,
הבטת סביב לאט, בעצב,
אמרת: "כעת כבר מאוחר."

ילדה, נראית לי צבעונית,
בין אנשים שחור לבן,
זו לא תוכנית, זו רק תפנית
ורק על פי הכוכבים יישק דבר.

למצוא בין אנשים סביב,
אדם ולא תקליט שבור,
זה כמו לזכות לפגוש נסיך
באמצע שוק בשר - ביום כיפור.

האין לבך כואב בלילה,
כשאת נרדמת לבדך?
חושבת איך יכלו כולם,
לרמוס, לשבור כך את ליבך?

על תחבושות וצלקות
שעוד נותרו על עור לבן,
עטית שריון פלדה כבד,
הפכת להיות - ככל אדם.

שיניים אז חידדת במרץ,
טפרים חשפת בכל כף יד.
אך שם עמוק בתוך עיניך,
אני רואה - שאת לבד.

רעב עלה בנשמתך
לגעת שוב בעוד תכלית,
קראת למלצרית בשקט
וביקשת את התפריט.

תמונות עלו אל מול עינייך,
שזורות בכרטיסי ברכה
של נערים יפי עיניים,
כמו שלל-אורות בחשיכה.

אך כל אשר ידיך אליו נשלחת,
רואה בך רק - את השריון
זהב שערך וירוק עיניך הם רק תרמית
- להכותם בעיוורון.

מה חבוי בנשמתך?
מתחת אש הגאווה?
ואם תרצי את חום הלב לדעת,
הלא תרצי שוב אהבה?

או שוב לא לדעת לעולם,
ללכת שוב לבד לישון?
ילדה, כלי הנשק - כמו חומות הם,
ותרי אולי על השריון?

חשבת על זה דקה או שתיים,
צמצמת עינייך וחייכת,
מבט שלחת אל השמיים
והתחלת לומר דבר מה קרירות.

אך לפני שכלל הספקת, לנסח מחשבות,
הם הגישו החשבון:
אמרו לנו לצאת
וכיבו את האורות.

החול אוזל לו בשעון,
ימים באים
ואז עוברים שטופי ברד,
ואת יושבת מול מחשב,
יכולת עכשיו להיות איתי,

אך שם בתוך חדרי ליבך
את לא אתי

את שוב לבד.