שעת דמדומים, בנשקיה בזיקים,
ערב יום העצמאות, ואני כביכול שומר על המדינה.
מדהים מה שעתים מסוגלות לעשות לבן אדם.

מה שמעצבן אותי בכל הציפורים האלו, זה שהן חופשיות, וגם זה שהן
יכולות לעוף.
למען האמת זה לא כזה מציק לי הקטע הזה של חופשיות, זה לא שאני
מרגיש כבול או משהו כזה, זה יותר הקטע של לעוף.
תמיד, מאז שהייתי ילד קטן רציתי לעוף. שהיו מציבים לי את השאלה
הנצחית של דני דין אל מול סופרמן, לרגע לא היה לי ספק. זה היה
ברור שסופרמן לוקח.

ועכשיו, אני חייל אמיץ בצבא ההגנה (מי ישמע חייל, בקושי חודש
בצבא, וגם זה בחסד). ואני יושב לי כאן בשמירה, כל שניה בודק
שאף אחד לא יתפוס אותי כותב, מסתכל על הציפורים, ועדין משהו
צורם.
אפילו היתושים קצת מעצבנים אותי. כאילו מעבר לזה שהם עושים את
הבזזז המעצבן הזה באוזן תמיד כשאתה ישן, וזה שבבוקר יש כמה
נקודות אדומות מתנה מהם. ואתם יודעים מה הכי מציק לי, לא הבזזז
שלהם, וגם לא העקיצות. הכי מפריע לי זה שהם יודעים לעוף, עם
כמה שהם מניאקים. אבל זה בעיקר כי אני לא מסוגל, ואני בכלל לא
מנייאק.

כשאני חושב על זה היתושים די מזכירים לי איזה יחידה עילית כמו
דובדבן או משהו כזה. הם מסתערים בשקט בשקט על המטרה שלהם, הכל
בשיא החשאיות, בלי שהאויב ירגיש אותם כלל. הם נותנים את העוקץ,
ובורחים כל עוד נפשם בם, כי כמו בדובדבן, מדובר פה בחיים או
במוות, הכל תלוי אך ורק בתפקוד שלהם.
מעניין אותי אם יש משהו כזה דוגמת "פלס"ר יתוש", או משהו דומה.
רק המובחרים שבמובחרים שעברו את הגיבוש בחיריה עוברים. הם
עושים עוקץ על מטרות בעומק שטח האויב, מטרות עם הרבה דם על
הידיים שלהם, או במקרה שלהם עם הכי הרבה סוכר בוורידים.

בכלל, מתוך הניסיון שלי, אתה אף פעם לא תמצא חייה שמקטרת, או
מתלוננת, או שאומרת למפקד שלה שקשה לה ושהיא רוצה לראות חובש,
ואז גם מוציאה 20/10 ופטור מחשיבה. אין. אין אצלם דבר כזה.
הפעם היחידה שהם מייללים זה במקרים מיוחדים, וגם אז זה רק אם
הם ממש פצועים.
וזה גם לא שהם לא רוצים ללכת לקב"ן, או להוציא כמה גימלים
ולהגיד שלום לאבא ואימא. הם, בשיא הפשטות שבעניין, פשוט לא
יודעים מה זה. לרגע זה לא עובר להם בראש, זה פשוט מחשבה שלא
קיימת אצלם.
נגיד, קחו את הדרורים שגרים להם בנשקייה. אתה אי פעם תשמע אותם
מתלוננים על הריח הזה של הסולר שנמצא בכל חור, או על כל הרעש
שאנחנו עושים, או האור שדולק כל הלילה ומפריע לגוזלים שלהם
להירדם?
אני חושב שפשוט לא איכפת להם, בעיקר כי הם לא יודעים שום דבר
אחר. הכל אצלם פשוט.
השכמה 6 בבוקר, אין זמן גלח"צ, אין כלום. יוצאים לצוד, וככה זה
עד עשר בלילה, בלי שעת ט"ש, בלי מסדר חופ"ל, בלי כלום. בעיקר
כי אין ברירה, וגם אין ממש טעם להתלונן.
ואתם יודעים מה, יותר מזה, אני גם לא רואה את היתושים מתלוננים
על זה שצדים אותם, אין יום הזיכרון לחללי "סיירת יתוש". הם גם
לא מתלוננים שאני מוחץ אותם על היד שלי (במקרה הנדיר שאני
מצליח לתפוס אותם). פשוט כי הם יודעים שככה זה. "הפעם לא
הצלחתי".
ואני, אני מסוגל להתיישב ולרשום 20 עמודים על כמה שהזבובים
והיתושים מציקים לי, וכל זה בעודי יושב בשמירה, ו"מגן" על
המולדת שלי, עם 20/10 ופטור מאפוד.

בכלל, לפעמים הכל נראה לי חסר תועלת.
אנחנו יורים בערבים, הם מתפוצצים באוטובוסים שלנו, וככה זה
ממשיך, ומשתנה.

ואצל הציפורים... זה ממש לא ככה. אצלם השמש זורחת בבוקר, שוקעת
בערב, ובין זה לזה מחפשים אוכל ודואגים לקן ולילדים. שמגיעה
עונת ההזדווגות מוצאים חתן ומזדווגים, מביאים כמה דרורים
לעולם, ומחכים למתי שהם יוכלו לעוף, ויצאו מהקן בשלום, והם גם
לא חייבים לבוא לארוחות בימי שישי.

אני חושב שאחד ההבדלים הגדולים ביותר בינינו לבין הדרורים, זה
שאימא דרור בחיים לא תצטרך להגיד לגוזל הקטן והיקר שלה לא
לנסוע בתחבורה ציבורית ולהימנע ממקומות הומים, כי ראש הממשלה
הכריז על מלחמה עם העורבים, ושכמות התרעות לא נגמרת.

יש ימים בהם הייתי מעדיך להיות דרור. ולא, לא רק בגלל שהם
מסוגלים לעוף (שזו אגב סיבה נפלאה שלעצמה) גם לא בגלל שיש הרבה
פחות דאגות, והרבה יותר היגיון, וגם תחושה של הגשמה; לגור לך
בסבבה שלך בנשקייה. ואז להיעמד על אחד מהמוטות השחורים הארוכים
שעושים הרבה רעש, וכל היום לראות בני אדם מכרכרים סביבם
ומשחקים בהם בלי שום סיבה מובנת, שבשבילך הם בסך הכל מוט שחור,
מסריח מדיזל, שאפשר לשבת עליו.

חבל שאצלנו המוטות השחורים הם M-16A1 שהגוזלים שלנו הולכים
איתם ברחוב, שוב, בלי שום סיבה מובנת.