אני אוהב את הילה. בכל פעם שאני חושב עליה, אני מרגיש פתאום
שהחושים שלי מתקהים, מין טשטוש נעים שממלא אותי מבפנים, בא
והולך, ושוב בא, לא נותן לי להתרכז לשניה אחת במשהו אחר. אני
נופל, ולא איכפת לי אם יש אדמה בסוף, או שזה ימשיך ככה לנצח.
והיא כל כך יפה... יופי עדין, טהור, כמעט לא מציאותי. והחיוך
שלה, כאילו מאיר את החדר, את העולם, והעיניים, שמושכות אותך
לתוכן, ולא קיים שום דבר אחר. הילה מושלמת. בשבילי. היא מבינה
אותי, ולפעמים אנחנו יכולים פשוט לשבת ביחד ולשתוק, ועדיין
לדעת מה כל אחד רוצה להגיד. כל לילה אני לוקח את הילה אתי,
למקום הכי יפה בעולם. גבעה קטנה, מכוסה בעשב נמוך ורך, ושם
אנחנו יושבים, ורק מגע היד שלה, יכול לגרום לי להרגיש הכי בטוח
בעולם. כי הילה אוהבת אותי, כמו שאני אוהב אותה. לא משנה מה
יקרה. וכל בוקר, בלי שום אזהרה, השעון לוקח את הילה ממני. ורק,
רק הלילה, יכול להחזיר לי את הילה שלי.