מאז ומתמיד האמין האדם כי חייו מתחילים בלידתו ונגמרים במותו.
על-כן מנסה האדם במהלך חייו לנצל את זמנו על הצד הטוב ביותר,
שכן עפ"י תפיסה זו מוקצב לו זמן מוגבל עד מותו. במשך חייו הוא
משקיע מאמצים עיליים על מנת לשמר את גופו ונפשו - רוכש השכלה,
עוסק בספורט, מתחתן, מוליד ילדים ולבסוף, כשהוא חש סיפוק
מחייו, הוא קונה לעצמו חלקת קבר ומת. זאת הייתה גם אמונתי עד
שהגורל הפגיש ביני לבין המוות.
לא היה שום דבר מיוחד בפגישה הזאת. כותרת השער בעיתון "מעריב":
"תאונת דרכים נוספת ארעה אתמול, הרוג אחד ושני פצועים", ביטאה
בצורה הטובה ביותר את אי חשיבותו של מקרה זה בחיי היום יום של
החברה. הרי כל שנה נהרגים כמה עשרות אם לא מאות אנשים מתאונות
דרכים כך שהמקרה שלי לא היה יוצא מן הכלל. אבל לי תאונה זאת
היוותה צומת דרכים מכריע בחיים. אני הייתי ההרוג היחיד באותה
תאונה נוראית. אני זוכר איך הזמן עצר מלכת, אור בוהק הבזיק מן
הצללים למאית השניה ונעלם, לבי נדם, ידיי קפאו ועיני נעצמו,
שירת הציפורים לא נשמעה עוד - רק קול קטן וגובר של סירנות נשמע
ממרחקים. אחד הפצועים החל למלמל משפטים. לאחר כמה שניות הבנתי
כי הוא קרא שמע ישראל. גופי החל לרחף. חשתי קל כמו נוצה
המתעופפת ברוח. פקחתי את עיניי והבטתי. מבטי נתפס על אנשי מד"א
אשר ניסו במלוא כוחם להחיות אותי, אך ללא הועיל. הבטתי על
מכוניתי הישנה, וולבו לבנה עם ריפוד מעור, הגה מעץ וגיר
אוטומטי. נזכרתי בתקופה שקניתי אותה. עבדתי שנה שלמה וחסכתי כל
שקל על מנת לקנות את המכונית. ואז הגיע אותו יום, שבו החניתי
לראשונה את המכונית בחצר השכונה. כולם הביטו בה בתדהמה וחלקם
אף הציצו פנימה לראות את הריפוד היפה. זאת הייתה מכוניתי
הראשונה ולמרבה האירוניה גם האחרונה.
לא עבר זמן רב עד שההמון החל להתאסף כעדר כבשים משולי הכביש.
כולם הביטו באנשי מד"א המתרוצצים ללא הרף. אחד האנשים הוציא
מכיסו טלפון נייד והחל לדווח לחברו על המתרחש. חיוך עלה על
שפתיו. לאחר כמה זמן הוא פילח את דרכו בין האנשים נכנס
למכוניתו ונסע בעודו מעיף מבט חפוז דרך המראה על המתרחש
מאחוריו ומחייך.
הבטתי לשמיים. חיכיתי למלאך המוות שיאסוף אותי למקום משכני
החדש. אך מלאך המוות לא הופיע. ככה מתים? שאלתי את עצמי. הרי
בכל הסרטים מראים מלאך מוות. כיצד יתכן הדבר? האם כל המעשיות
הן שקר? המשכתי להתבונן בשמיי הארץ. חיכיתי למישהו. או שמא היה
זה משהו? רק אלוהים יודע למה חיכיתי ואותו עוד לא יצא לי
לפגוש. אחד מאנשי מד"א ניגש אלי. הוא החל לחפש סימני חיים
בגופי. איש מד"א אחר אשר עמד בקרבתו לחש לו באוזן ושניהם קמו
ועזבו את גופי על ריצפת הכביש. כנראה שאני מת, חשבתי לעצמי.
לפתע נפער חור בשמיים וממנו נשלח אור לבן ובוהק אשר האיר את
גופי ומשך אותי לתוכו. טוב הנה זה בא, חשבתי לעצמי, כנראה
שזהו, אני עולה למעלה לגן עדן. או שמא אני יורד מטה לגיהנום?
הזדעזעתי מהמחשבה שאני אלך לגיהנום. אף על פי שידעתי שמגיע לי
להישלח לשם. זיכרונות החלו להציף את ראשי. זיכרונות על מריבות,
קטטות וויכוחים הם רק חלק מהזיכרונות אשר עלו בדעתי. נזכרתי
באותה פעם שבה גנבנו, אני ומוטי, חבילת מסטיקים מהמכולת של
שלמה. אני זוכר את רגשות האשם שליוו אותי במשך שבועיים, עד
שסיימנו את חבילת המסטיקים.
"היי!!! מה קורה פה!!" צעקתי בעוד אנשי מד"א מכסים את גופי
בשקית ניילון. "תבדקו עוד פעם, אולי אני עוד חי!!" צעקתי להם
מלמעלה. אך הם לא שמעו אותי. גם כשנופפתי בידיי הם לא שמו לב.
אני לא מוכן למות, חשבתי לעצמי, בטח אני יכול לעשות משהו בשביל
להינצל. המשכתי להיאבק במלוא כוחי, אך כלום לא קרה. גופי המשיך
להיסחף כלפי מעלה. צעקתי לעזרה אך אף אחד לא ענה. צעקתי בקול
רם אך אף אחד לא שמע. צעקתי לחנינה אך אף אחד לא ענה. וכך הלכה
לה עוד נשמה...