אני חובבן. לא ייאמן כמה שאני חובבן.

אקט חובבני מס' 1:

קמתי היום מהשינה בשעה מאוחרת בצהרים אך לא מאוחרת מכדי לומר
שהיום נשרף כליל - עדיין הייתה לי תקווה לכתיבה. שעון הקיץ הוא
הנחמה העיקרית שלי בימים בהם אני מתעורר מאוחר.
אז התחלתי להתארגן ליציאה מהבית - לבשתי ג'ינס, נעלתי נעליים
על גרביים לבנות, עטפתי את עצמי בחולצה קיצית עם שרוולים
מקופלים, חבשתי על ראשי משקפי שמש זולים, הכנסתי בכיסי האחורי
ארנק עם מעט כסף, כיסיי הקדמיים התמלאו למופת במפתחות וטלפון
סלולארי, ידי אחזה בצרור דפים נקיים, הצצתי הצצה אחרונה במראה
שמילאה אותי סיפוק יחסי ויצאתי בתנופה מהבית, נחוש בדעתי למצוא
את בית הקפה האידיאלי לסופר מתחיל שכמותי, מוקף באידיליה
קיצית.

כבר חודשים שאני מחפש בית קפה שינעים את זמני, מחפש ולא מוצא.
או שמחוץ לבית הקפה לא נשקף נוף המאפשר מבט מתמשך עליו, או
שהריהוט מודרני ופלצני מדיי, או שיושבי בית הקפה משוחחים בקול
רם מדיי על נושאים שאי אפשר להתעלם מהם בהאזנה פסיבית מהצד,
במיוחד כשמדובר באדם כמוני, אדם קשה מהמון בחינות, ובדרך כלל,
בכל בתי הקפה התל אביביים שניסיתי חסרה השלווה שנחוצה לי כשאני
כותב, שלווה של בית ביום שבת בבוקר.
אבל הבוקר תחושתי הייתה שונה, ידעתי שעם הרבה אופטימיות ומעט
פשרנות, אמצא את בית הקפה הביתי שלי, השכונתי.

הווספה התניעה על הבעיטה הראשונה וגרגרה כחתול שהעירוהו
מהשינה, בדיוק כפי שאני אוהב אותה בהתנעה ראשונית. עליתי עליה
ורכבתי אל מחוץ לחנייה ואז הרגשתי את הסרחון. שכחתי לצחצח
שיניים. חובבן שכמותי.

אקט חובבני מס' 2:

על הזין שלי הסרחון, זה לא שהתכונתי לעבוד על חתיכה וגם לא
רציתי לעבוד על אף אחת. המשכתי ברכיבה וחייתי עם הסרחון. מי
כמוני יודע שצריך לקבל את הטוב ואת הרע בחיים, את הריחות הרעים
ואת הטובים, את הטבעי, כמו שאלוהים רצה.
רכיבה קצרה מאוד הובילה אותי אל קפה תמר בשינקין, כל תל אביבי
מכיר אותו. בית קפה שחצן ופוליטי להחריד. בית קפה היסטורי.
מתוך עיקרון לא ישבתי בו אף פעם, עיקרון שלא עמדתי על סיבותיו
מעולם. ייתכן והפוסטרים והכרזות הפוליטיות (והשמאלניות יש
לומר) שעומדות בכניסה אליו הרתיעו אותי תמיד וגרמו לי להמשיך
בהליכה ואף להגביר את קצבה למרות שאני נטול דעות פוליטיות כל
שהן ואפילו בבחירות אינני ממלא את חובתי הדמוקרטית. אמרו מה
שתאמרו עליי, טוב לי עם המצב הזה, ביני לבין עצמי שוכן שלום
עולם.

בצוהרי היום הזה לא המשכתי בדרכי כשחלפתי על פניו, נהפוך הוא,
החניתי את הווספה על המדרכה במקום הגיוני שלא יפריע לאף אימא
עם עגלת תינוק בדרכה חזרה מהפעוטון. אבל גם לא נכנסתי מייד
אחרי שחניתי, הפחד מבית הקפה הזה עדיין רבץ בי. השתהיתי קלות
ובחנתי אותו שוב, הפעם בעיניים סלחניות ומפויסות מתמיד.
הרהרתי לעצמי, תמיד הייתה לי חולשה לבתי קפה זקנים והיסטוריים
כמו זה, אך כמה חבל, בתל אביב של היום נדיר למצוא כאלה. אפילו
"קפה כסית" האגדי בו ישבו סופרים ומשוררים שעל יצירותיהם גדלתי
והתבגרתי נסגר לא מכבר, ולפני שנסגר, רגע לפני שנפח את נשימתו
האחרונה שופץ והפך לחיה מודרנית ותעשייתית בה משמיעים מוסיקה
קולנית וצורמת שהבריחה את אחרון הקשישים מהמקום. לו רק היו
משאירים אותו כפי שהיה לעוד דורותיים הייתי ממשיך להתבגר
ומזדקן שם בשמחה ובנחת, למרות הריחוק שלו מביתי.

כעת מה שנחוץ לי הוא ברירת מחדל, אך לפני שפסעתי בצעדים זהירים
אל תוך הברירה, המשכתי לחזר במבט אחרי תמר השמאלנית, הכנסתי
סיגריה ראשונה לפי ולא עלה בידי להבעירה - בצאתי מהבית שכחתי
לקחת מצת לישועה. אני הוא השחקן הראשי בבימת חובבים מאולתרת.

אקט חובבני מס' 3:

לא אפשרתי לחוסר במצת להביס אותי, השקעתי מאמץ נוסף, קניתי מצת
זול בקיוסק הסמוך לבית הקפה וחזרתי אל תמר במטרה לחדור אליה.
נראה שאחרי הכל, בכל זאת לא יכולתי להתחמק מהיצר שלי לעבוד על
כל בחורה שנקרית בדרכי, רק שזאת לא הריחה את הסרחון מפי.
מייד כשנכנסתי לבי הגביר את קצב פעימותיו כפי שקורה לו בכל פעם
שהוא נתקל במראה חדש וזר. קפה תמר הוא רחב ידיים מכפי שדמיינתי
אותו. לא נשמעת מוזיקה, אין תפאורה מיותרת, מחלונות הבית נשקף
נוף נעים לעין והכי הכי - יש זקנים! מה שנראה לי כמאיים ומרתיע
מבחוץ איננו עוד מבפנים והלא אמרו חכמים: "אל תביט בקנקן אלא
במה שיש בתוכו". ובתוך הקנקן הזה שררה אוירה ביתית, חמימה,
אאזור אומץ ואקרא לה קדושה. אווירה של יום שבת בבוקר על המרפסת
שלי.

מייד הבחנתי בשולחן שלי, שולחן קטן ופינתי הצמוד לחלון הצופה
אל רחוב אחד העם. לבטח הוא שולחן קבוע של מישהו אחר. אך השולחן
היה פנוי והוא הזמין אותי לשבת על כסא עץ בחברתו ואני נעניתי
להזמנה ברצון רב.
שולחן ירוק שהזכיר לי את שולחן הלימודים שלי בבית הספר היסודי
רק ללא ציורים וחריטות זדוניות של תלמידים משועממים עליו.
שולחן למופת - ירוק הוא הצבע המרגיע ביותר. וגם מראה המלצרית
שניגשה אלי תוך שניות היה מרגיע. אולי עיניה הירוקות הן שעשו
את העבודה. אישה יפה, חטובה, רגועה, בעלת מבט מזמין ופה השואל
"מה תרצה להזמין?" היא כנראה הבת של מי שייסד את בית הקפה הזה
או הנכדה שלו חשבתי לעצמי בעודי מביט בה בערגה ומזמין קפה בוץ
וכוס מים מהברז.

אחרי שהסתובבה והלכה אל עיסוקיה נותרתי שוב לבדי ופרסתי את
חפציי על השולחן, כדי שיהיה לי נוח. והמחשבות באו מעצמן, ללא
שום מאמץ מצדי.
הסיפוק שלי מהמקום הפינתי הזה שתפסתי לעצמי הוביל אותי לפחד
נעים. אני מטבעי פחדן, פחדן מצבים. ובאותו מצב פחדתי מאמן מוכר
שייגש אלי, יביט בי במבט חמור ויאמר בקול חזק, עבה וישיש: "אתה
יושב במקום שלי דרעק!" פיו ידיף ריח חריף של אלכוהול ועיניו
יביעו זעם רב באדמומיותן. עד קצה בית הקפה יישמע קולו ומבטיי
כולם יופנו אליי, אל הבחור הכחוש והחוצפן שהניח את התחת הלבן
והרזה שלו במקום הקבוע של האמן הדגול והמיוסר. מכאלה מצבים אני
חושש יותר מכל.
אני לא אוהב להיות תחת מבוכה ויותר מכל אני שונא שמאשימים אותי
בפשעים שלא לי. אך כשיגיע המצב הסוריאליסטי הזה אני אתמודד
אתו, כפי שאני נוהג בכל מצב שמפתיע אותי, על אף הפחד ממנו.

מתקרית האמן המיוסר מבטי נמשך אל האישה הקשישה והשמנה שישבה
בנחת בפינת הבית, נתמכת מגבה על ידי קיר עב בטון מתפורר. היא
כאן מאז ומתמיד, על כך מעידה שלוותה והשקע האליפטי בקיר.
כל אדם שנכנס לבית הפריע למנוחתה באומרו "צוהריים טובים שרה,
מה קורה שרה? איך המרגש שרה'לה?" אך לא ניכר שהיא מוטרדת
מהפניות אליה, היא דווקא עונה לכל אחד בחיוך ובלבביות. רק
כשהמלצרית היפה עם העיניים הירוקות קראה לה בשם סבתא, הבנתי מה
הקשר בין שתי הנשים ומה מעמדה של הקשישה השמנה בבית הזה.
מעניין מי זו תמר בכל הסיפור הזה?

הנכדה של שרה'לה הביאה לי את הקפה ואת כוס המים שהזמנתי ושוב
עזבה אותי לבדי לשלוותי. לקחתי לגימה מהקפה וחשתי איך סרחון
השינה זורם ממני והלאה, נעלם כלא היה. הכנסתי סיגריה אל פי
והבערתי אותה ללא שום בעיה - המצת שקניתי הייתה מצת טורבו!
השלווה הייתה חזקה ממני והשתלטה עליי, לא נותר לי מה לעשות אלא
להתחיל לכתוב, לשפוך אור על צרור הדפים שהבאתי עמי.
אך לא עלה בידי לעשות זאת, צחקתי בקול את צחוק הגורל. בצאתי מן
הבית שכחתי לקחת עט. כזה הוא אני - חובבן.