לאבא של רועי יש גיבנת קטנה שמסווית בחולצות צווארון ועניבות
במחיר מופרז. הוא האדם הכי  מוצלח ביישוב, וכשהמבטים שלו ושל
גב' כהן השכנה נפגשים בכל בוקר- הוא מחייך אליה, ממש עם הקצה
של השפה, ככה שחצי שן שלו מבצבצת החוצה. אפילו לא חצי חיוך, רק
רבע.  והיא משפילה מבט. רועי לא יידע לעולם מה מתרחש בקומת הגג
בכל לילה בביתה של הגב' כהן.

אנשים מצליחים לטאטא את הסודות הכי כמוסים שלהם מתחת לשטיח.
לכלוא את כל החטאים שלהם בתוך כספות, יחד עם הכסף המולבן שלהם,
והצוואה שכבר 10 שנים יושבת שם, חתומה. אבא של רועי חתם עליה
בעט כדורי, ובדיוק כשהניח את העט לכתיבת האות האחרונה, משהו
התקלקל בעט המזורגג. יש דברים בסיסיים שהחיים מלמדים אותך כמו
לא לבחור אף פעם את המלפפונים שבמעלה הערימה בסופר, תמיד תברר
בחו"ל מה הכניסו לך לצלחת, ולעולם, אבל לעולם אל תקנה עטים
כדוריים.

אמא של רועי דורשת מכולם לשבת במקומות קבועים בארוחות שישי.
כשהמקומות קבועים, אפשר לדעת בדיוק מי חסר. ואז, כשמישהו מת,
אף פעם לא יישבו לו במקום, אפילו כשיש צלחת והכל - שאגב תמיד
נשארת ריקה - כי מתים לא אוכלים. הפסיכולוגית של אמא של רועי
אומרת שזה טבעי, ושכל אחד מתמודד עם האובדן אחרת. אני חושב
שאמא של רועי מבזבזת יותר מדי אנרגיות בלערוך שולחן לאדם שלישי
שלעולם לא יגיע. כנראה שהמוות גורם לאנשים לאבד את חוש
ההתייעלות שלהם.
פעם, בארוחת שישי, חשבתי שדווקא יהיה מצחיק לשבת בכסא של מת.
אמא של רועי חשבה אחרת. אז במשך כל הארוחה היא תקעה בי מבטים
כאלו, כאילו שעשיתי את זה בכוונה. ובאמת עשיתי את זה בכוונה,
אבל מי היא שתתקע בי מבטים.  

אמא של רועי חותכת את השניצל לחתיכות שוות ומספרת שהוא היה
מצטיין בהכל. הוא קיבל את 'אות ראש המועצה' ביום העצמאות,
ובצבא - כולם אהבו אותו. בנות היו מתקשרות בלי סוף. המ"פ
בכבודו ובעצמו ניגש אליה ואמר לה איזה בחור טוב רועי. אנשים
תמיד אומרים דברים טובים בהלוויות, ואף אחד לא טרח לספר איך
רועי היה דופק את דנה, הפ"פ שלהם, בזמן שטלי הייתה מחכה לו
בבית. אף אחד לא סיפר איך הוא היה טוחן אחרים בשמירות, ולא
נותן לאף אחד להעתיק ממנו במבחנים. אני שותה את הלימונדה
הקנויה של אמא של רועי, וחושב שכך מגיע מצב, שאתה כבר מת,
ואנשים עדין לא מוכנים להודות שהיית אדם נוראי. לא מוכנים
להוציא את האמת לאור. אני, למשל, הייתי מוכן שיכתבו לי על הקבר
בדיוק מה שאני. כן! אני פחדן, ואני מוכן שיכתבו לי את זה על
הקבר. כאן קבור הפחדן הכי גדול בכל הזמנים. לפחות שידעו.

אבא של רועי שותק במשך כל הארוחה. אמא שלי אומרת שהדבר השני
הכי טוב שהוא יודע לעשות, אחרי כסף, זה לשתוק.
הייתי רוצה להיות טוב במשהו. אפילו בלשתוק. פשוט לדעת שיש משהו
אחד בעולם שאתה, ורק אתה מסוגל לעשות בצורה הכי טובה. במוקדם
או במאוחר תגלה שמישהו יודע לעשות כל דבר יותר טוב ממך, אבל
פעם, כשהייתה לך דקת התהילה שלך, נחשבת ל"הכי טוב". קראתי
שגאטלין שבר את שיא העולם בריצה. בקרוב גם השיא הזה יישבר, אבל
גאטלין, הוא יידע שפעם , בזכרון של מישהו הוא היה אלוף. באמת
שלא היה מפריע לי להיות  הבן של גאטלין, או לפחות אשתו, או
גרושתו. העיקר לא לשבת כאן עם אבא של רועי והצווארון הלבן שלו,
ואמא שלו שתמיד האוכל שלה לא מספיק עשוי .

אמא של רועי מגישה לנו קינוח מהמאפיה שממול- עוגת גבינה עם
פירורים. אמא שלי מגלגלת עיניים, ומתחילה לפזול לעבר השעון. את
הגבינה אכלתי, ואת הפירורים השארתי בצד, כי אני לא אוהב.  גם
רועי לא אהב, אבל הוא תמיד היה אוכל את הגבינה יחד עם
הפירורים. כאילו נכנע למרות של הפירורים, מקבל את העובדה שהם
שם ומתעלם מהם.

נפרדים לשלום, אמא שלי מודה על האירוח במשך שעות. הבעיה עם
אנשים היום, שהם חושבים שצריך להגיד דברים כמה פעמים. אתה אף
פעם לא חושב ששמעו אותך מספיק אנשים, או מספיק בקול רם- אז אתה
אומר כמה פעמים. רק למקרה ש...
והפרידה נמשכת אינסוף .
בזווית של העין אני רואה את החיוך הזה של אבא של רועי. את השן
שכמעט מבצבצת, רבע של חיוך. אמא שלי אומרת תודה אחרונה ומשפילה
מבט. אני מרגיש שאני צריך להקיא. משהו בשניצל של האישה הזו לא
עשה לי טוב.

בלילה, אני הולך לבקר את רועי, ולספר לו עד כמה אמא שלו נדפקת
עם הזמן, ומה היה לארוחת ערב. השעה כבר מאוחרת, אני מחליט
להשאר עוד קצת עם רועי. העיקר לא לראות את הגיבנת הנוראית הזו,
וחולצות הצוורון המסריחות שלו בקומת הגג שלנו.