איש בכניסה לפסאז' הוד
תעצור.
אין תנועה מכוונת
במה שאתה מנסה
לשדר לשתי ילדות ואף
שנמחץ לחלון ראווה,
לקשישה מבניין סמוך
שתבוא ללקט עיתון וגרעינים
מחייה, במבט מריר שיסרוק את הרחוב
ביעף,
אבל תעצור גם אתה
את רשרוש הקופסה שאתה מושיט למטבעות
ומושך בחזרה
כדי שתוכל להקשיב.
תקע בי מבט מזוגג פחות
ואגלה לך כמה אנחנו דומים,
ואתאר לך איך אתה פושט יד
כמו שאני פושט את נשמתי
מדי חורף, לאישה ששיערה נכרך סביב סנטרה
ביופי בלתי נסבל
כשאוטובוס חולף מטה מעט רוח לכיוונה
והיא וסנטרה נשלבים לפאר אנושי,
וכמו שהגשתי את קרביי לדין-דין אביב
כשעמדה ושרה את "אם תלך" בכיכר רבין
בעצרת במלאות עשר ללכתו
והתחננתי שתיצוק בהם עוד עופרת
בקולה הבלתי ניתן לשקילה. |
