אני מסתכלת עליך ישן. נסיך שלי. זר מוחלט. האדם המוכר והמכיר
ביותר. ואני כבר יודעת שלא אוכל לעזוב אותך. יותר מדי זקוקה
לחיוכים שלך. לחיבוקים שלך. להצחקות שלך. בתקופה כזו, כשאני
מכבידה על נעוריי בבגרות לא לי, אני צריכה שתזכיר לי מדי פעם
שאני עוד ילדה, שתגרור אותי לחוף הים ותפיל אותי למים עם
הבגדים, שנרד לגינה לשחק פריזבי או ניסע לאנשהו סתם בשביל
לנסוע. להתאוורר. לא נעים לי להכאיב לך כל כך, אבל אני מאוהבת
בך. יודעת שצפויים לנו ריבים רבים, שהתנגשות נעורייך ועבודתי
תצוץ כעת לעיתים קרובות יותר ויותר. יודעת שאסלח, שאתנצל,
שאנסה להשקיע יותר בנו ופחות בכל המסביב, יודעת שאכשל. יודעת
שיום יבוא ואצטרך לבחור בין החיים שכבר בחרתי לי לבינך, יודעת
שאעשה את הבחירה הלא נכונה. מתנחמת בכך שעוד עשרים שנה, ממרומי
קריירה משגשגת ושנים ארוכות, עוד יהיו לי זיכרונות ממך, ולמראה
חיוכך אחייך גם אני, אזכור כמה טוב עשית לי. יצור טהור שלי.
מביטה בך שכוב עירום במיטתך, מותש מניסיונות להבין אותי, לרצות
אותי. יודעת שמגיע לך יותר ממה שאני יכולה לתת. יודעת שלא
אוותר עלייך. לא יכולה. עדיין לא. סליחה. |