כשאני חושב על עצמי
עדיף היה אילו חיי
היו מונצחים מראש
על קלטת וידאו - הייתי קונה...
תמיד רציתי להריץ
קדימה, מסקרנות, וגם מפחד,
פחד של ההווה על
מה שמחכה בסצינות הבאות.
לפעמים הייתי אפילו מחזיר
קצת לאחור, לעבר,
לא לתחילת הקלטת
אלא לתחילת העלילה -
בשביל שינויים של הרגע האחרון.
כשאני חושב על עצמי
אני תוהה למה בעבר
הייתי כל כך חסר סבלנות
שהעתיד יגיע
ועכשיו כשהוא הווה
אני כל כך חסר סבלנות שיחלוף.
אני תוהה גם,
אם כשהכתוביות יגיעו,
אני עדיין אשב
ואחכה לסוף טוב.

אולי עדיף שאת חיי אנציח על תקליטור.
אפשר לקפוץ לכל סצינה שרוצים,
בלי הסרבול ועוגמת הנפש
המלווים לקטעים שעליהם בכלל רוצים לדלג.