היא התיישבה מולי ברכבת.
עליתי תחנה לפניה.
היה לה שיער חום מתולתל עד מתחת לכתפיים. עיניים חומות גדולות.
פנים ארוכות. אף קטן. שפתיים שמזכירות באופן מעורפל מקור של
ברווז. פנים די מקסימות. עור בהיר. היא הייתה רזה. כשהיא עמדה
ושמה את התיק מעל המושב, החולצה שלה עלתה והראתה בטן שטוחה,
חלקה ומושלמת, וניצוץ של ישבן קטן וחמוד.
ניסיתי, אבל לא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים. נראה לי
שבהתחלה היא הרגישה מעט נבוכה בנוגע לעניין, אבל גם היא הצליחה
להתגבר על זה, וגם אני הצלחתי להסיט את מבטי לנוף. מיום בהיר
נכנסנו לסערה של גשם וברד.
"סליחה," אני שואל. "יש לך חבר, נכון?"
"למה?"
"למה אני שואל?"
"נדמה לי ששנינו יודעים למה אתה שואל. אני רוצה לדעת למה אתה
כל-כך פסימי."
"אני לא פסימי. פשוט מציאותי. את בחורה יפה, ואני בחור ממוצע.
אם אני - כבחור ממוצע - נמשך אלייך, למה לי לפסול את האפשרות
שמישהו כבר נמשך אלייך לפני וכבש אותך בסערה, או לפחות בטפטוף
קל?
בכלל - אם התשובה שלך לשאלתי היא שלילית, אזי הסיכויים שלי
בניסיוני לכבוש אותך, סיכויים אלה גדלו פי עשרות מונים בן-רגע,
אך הם עדיין די נמוכים."
"למה נראה לך שהם נמוכים?" היא שואלת, מעט מופתעת.
"עדיין נמוכים, כי מי רוצה להיכנס לאיזו מערכת יחסים עם סתם
עוד מישהו שהתחיל איתה באמצע הרחוב, או במקרה שלנו, באמצע
הרכבת - או יותר נכון - ממש לקראת סופה?
ואם זו הגישה, אזי עלינו - על שנינו - אני וגם את, ואולי בעיקר
את, לשאול את עצמנו: מתי אני אתחיל איתך אם לא סתם בנסיעת
רכבת? אני אחד מאלפי בחורים בגוש דן, ולפי התחנה בה עלית, את
אחת מאלפי בחורות באותו הגוש. הסיכויים שניתקל זה בזו שוב הם
אפסיים. זניחים. לא קיימים. בעצם, מבחינה סטטיסטית, הסיכוי של
המפגש הספציפי הזה הוא אפסי, ואפשר לומר שהוא כלל לא מתקיים.
לכן אין לי ברירה אלא להתחיל איתך סתם ברחוב, או סתם בנסיעת
רכבת, או סתם באיזו מסעדה, כשאת בכלל בשולחן השני משמאל,
מולי."
הרכבת הגיעה לתחנה האחרונה. שנינו יורדים.
"נסיעת הרכבת הזו נתנה לי סיכוי בלתי סביר בעליל. נסיעת הרכבת
הזו נתנה לי לגיטימציה. היא נותנת לי לגיטימציה להתחלות.
להתחלה. והאמיני לי: התחלה היא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות
לך."
היא עומדת מולי, מביטה בעיניי. רצועת תיק הגב שלה על כתף אחת.
היא מושיטה יד לכיס, ומוציאה את הטלפון הסלולארי שלה.
"למי את מתקשרת?"
"לחבר שלי. תן לי שתי דקות ותוכל לקבל תשובה שלילית לשאלה
שלך."
אני לוקח לה את הטלפון מהיד ומנתק לפני שהיא מספיקה לחייג.
"מה אתה עושה?"
"מה את עושה?! אל תיפרדי ממנו. אני לא אוכל לחיות עם עצמי. מי
אני שאגרום כזה סבל לאיש שאף פעם לא הכרתי? אין כאב גדול מלאבד
אהבה. הוא אוהב אותך?
"כן..."
"הדבר האחרון שאני אעשה הוא לגרום עצב שכזה למישהו. תמורת כל
האושר שבעולם אני לא מוכן לפגוע כך באיש."
"אז למה אמרת את כל מה שאמרת ו..."
"כשאמרתי מה שאמרתי, התכוונתי לכל מילה ואני עדיין מתכוון לכך.
אבל באותם הרגעים, עדיין לא ענית לי על שאלתי, והיו לי עדיין
גם לגיטימציה וגם סיכוי. לגיטימציה עדיין יש לי. אבל סיכוי
שתאהבי אותי בלי לפגוע במישהו אחר - את הסיכוי הזה איבדתי."
אני מחייך.
היא מחייכת.
"תודה."