לגיבורים שלי אין שמות.
הם מסתובבים אלמוניים ופוגשים את חבריהם שמתוארים בפרוט. הם אף
פעם לא בטוחים איך הם באמת נראים, הרי אף אחד מעולם לא אמר להם
ואני לא דאגתי להם מספיק בשביל למקם מראה.
הגבורה שלהם מתבטאת בזה שהם אומרים את מה שמסתובב אצלי בראש.
הם יכולים לנהל שיחה אינטלקטואלית עם אדם מפורסם או לדקלם
מונולג  שמסתכם בערך בשני עמודים, ולפעמים יש להם גם פליטות פה
של משהו שלא העזתי אף פעם להגיד.
הם עצמאים לחלוטין לפחות כך הם מרגישים.
"את אגואיסטית, אינטרסנטית, מנצלת אותנו לצרכים שלך, איך
יכולת???"
זה הגיבור שלי מסתובב עכשיו כאן, קורא את המילים, מחבר אותן
למשפטים ומנסה להשתלב בעלילה. רק שכבר אין לו סיכוי
להיות אמין, הרי גיבורים לא מופיעים סתם באמצע הדף ואם כן אז
בטח מציגים אותם לפני.
הוא מתיישב על הכיסא, קם מסתובב בחדר (או בחוץ) מתיישב עוד פעם
קורא הכל מהתחלה..."זה סתם זבל יצירתי"
הוא קורע את הדף.