אני כבר מזמן לא גרה בעיר ההיא עם מגדל המים התקוע בלב ליבה,
שיש שלא יכנו אותה כלל עיר ובטח ובטח שלא כזו עם לב. אבל זו
עיר ילדותי וככזו חלק קטן מליבי עוד שזור בה וחלק גדול
מזיכרונותיי סובבים סביבה וסביב המגדל ההוא. חוויות ההתבגרות
הראשוניות שלי: משחקי תופסת ו"אמת או חובה", פגישות עם בחורים
שאולי אהבתי ואולי רציתי לאהוב, אין ספור ערבי קיץ מחוסרי מעש
למרגלות ה"מגדל" עם מלעיל מודגש, איך שהיינו קוראים לו פעם.
ואולי בכלל זה במלרע? אינני זוכרת כבר, זה פרח מזיכרוני, כפי
שפרחו מזיכרוני כל אותם המשוואות הטריגונומטריות ומבצעי מלחמת
ההתשה. הייתה עת בה היו הם טבועים בנפשי, שהייתי יכולה לקום
בכל שעת לילה ולפתור בחינות על בחינות. במשך שנים השקעתי את כל
מרצי ואוני בכדי לגרום להם להיטמע כה עמוק. ודם ויזע ודמעות
רבות עד מאוד, נשפכו במאמציי.
ברגע שהגיע הגיליון ההוא עם כל ציוניי מודפסים שחור על גבי לבן
נשפתי לרווחה, וכל שהיה פרח.
נעלם.
כאילו מעולם לא ישבתי על כסא פלסטיק שבור מול שולחן פורמייקה
ירוק, מקושקש בחתימותיהם של כל אלו שעבר תחת ידם. כאילו מעולם
לא הייתי תלמידה במוסד ההוא שהתעקש להיצבע כתום למרות שמכל
כתליו הדהדה האפרוריות .
אני גדלתי, לא כל-כך בשנים כי אם בפרספקטיבה. לפעמים אני עוד
מתגעגעת לילדה הקטנה שהייתי פעם, ולפעמים עצוב לי עליה ובדרך
כלל אני כועסת על שהיא הייתה פעם כל-כך טיפשה.
אבל הזמן עובר והעבר נותר מאחור, ולנו נשאר רק לקחת מה שאפשר
ולהמשיך הלאה.
להשתנות.
המקום הזה, לא השתנה, אותם הילדים הולכים לבית הספר, רק עם
שמות ופרצופים שונים. עדיין מלמדים את אותם הדברים שבין כה וכה
אחר כך כולם שוכחים.
עדיין מנסים לשכנע אותם שזה חשוב.
עדיין יושבים אותם המורים באותו חדר מורים עם אותה טרוניה
בפיהם על הדור הזה ש"הולך ופוחת". עדיין מאשימים את הטלוויזיה
ומשחקי המחשב במקום להתבונן באחראים לחינוך הדור המדובר.
ועדיין בערבי הקיץ הם כולם נאספים למרגלות מגדל המים.
אותו פיל בטון מכוער ולא פונקציונאלי שלאיש אין אומץ לכרות.
מדי פעם מאירים אותו בכחול בהיר מנסים לשוות לו, ללא הצלחה
ממשית, את מראה עיר האורות.
אף אחד לא צבע אותו ורוד עם נקודות סגולות.
עדיין.
