דרך ארוכה, מפותלת, עולה אל ההרים הקודרים.
ואיני יודע היכן היא מתחילה, או היכן היא נגמרת.
כל שיודע אני הוא שתמיד הלכתי בה, ובה תמיד אצעד.
כמו נהר זורם, אך לא נשפך לים.
כשמש, החגה את מסלולה ברקיע, אך לעולם לא שוקעת.
הדרך ארוכה, מאוסה. לעתים היא קשה ותלולה, מייגעת.
לעתים מתונה היא, וקלילה.
ובין פיסגה לפיסגה, בין עמק למשנהו, תוהה אני,
האוכל יום אחד לעצור? לעצור ולו לרגע?
מאסתי בה, בדרך זו, במסע זה, מסע ללא סוף או התחלה,
ללא טעם או תוחלת. מאסתי מלצעוד, רגליי תשושות וכושלות,
מאסתי מלצעוד, לצעוד לעבר הנוף.