לפעמים העולם פשוט סוגר מאליך, סוגר כל דלת אפשרית לפתיחה ואז
נכנבות המחשבות הפחידות יותר... אולי פה כדאי לסיים הכל?! או
להביא עוד איזה צאנס עם תקווה מפגרת לחיים טובים?!
נמאס, נמאס כל יום לשמוע על עוד חייל שנהרג על עוד חיים של ילד
שנלקחו, על ילד שנלקח מאימו ואפילו לא באמצע שנות חייו!
תמיד ההורים אמרו לנו, שאין לנו צורך לדאוג לצבא כי עד שאנחנו
נגיע לצבא אז לא יהיה צבא, והנה אנחנו כמה שנים אחרי זה
ואוטוטו מלבישים אותנו במדי זית עם נשק על הכתף ועם תקווה בלב
שאנחנו נהיה האחרונים, שבמלחמה הזאת אנחנו ננצח. זה דברים
שעוברים לי כל הזמן בראש כי עוד נער שרק מתחיל את החיים בגיל
הכי יפה צריך להיפרד מהם כי הוא שומר על מולדת האהובה, על אמא,
אבא ומשפחה שלמה... שבסופו של דבר הוריו עולים אליו לקבר פעם
בשבוע ולא מאמינים שזה קרה דווקא להם... למה דווקא הילד הקטן
שלהם בחר להיות קרבי, למה דווקא הוא היה צריך ליפול חלל?! והכל
בשביל מולדת האהובה...
החיים הם פשוט מבוך, מבוך עם כל כך הרבה שאלות בדרך, של למה?
ואיך? וכיצד?! ואין איש ואין עונה!
קשה לחיות במציאות זוועתית שכזאת אבל נולדתי בה...
מבוך החיים, אולי זה ביטוי מוגזם כי בסופו של דבר אנחנו באמת
חיים בשביל אותם רגעים מסויימים, וחיים בשביל אותם רגשות
מיוחדים, אבל האם זה שווה את הסבל שאנחנו עוברים בנתיים?! ולמה
יש לנו צורך לעבור אותו?!