עוד בוקר של שיגרה התחיל לאט. לפקוח עיניים לאט, לצאת מהמיטה
לאט, ללכת לכיוון האמבטיה לאט, הכל לאט. אבל היה משהו שונה
ביום הזה. משהו שלא קורה כל יום. הלכתי קודם כל לעשות את כל
הסידורים שעושים באמבטיה. אחרי שהטלתי את כל מה שהצטבר בתוכי
כל הלילה האחרון ניגשתי לכיור לשטוף ידיים. פתחתי את הברז
והנחתי את ידיי מתחת לזרם המים הפושרים. הרגשתי איך המים
זורמים וזורמים ולפתע הרגשתי שמשהו נפל על הידיים שלי. מתוך
אינסטינקט הוצאתי את הידיים מהזרם וראיתי שדולפין קטן שוחה לו
ומשתכשך לו בתור הכיור שלי.
"אמא", צעקתי, "איפה הגיגית האדומה?," שאלתי. "ליד הסל כביסה",
ענתה לי כאילו זה עניין שבשגרה. מילאתי את הגיגית האדומה מים
והעברתי את ידידי החדש לבית החדש שלו.
ניגשתי למטבח כדי לאכול ארוחת בוקר והנחתי את הגיגית על השולחן
לידי. אמא הגישה לי את האוכל ואז מבטה נתקל במבטו של הדולפין
הקטן. צעקה חזקה כמו זו עוד לא שמעתי. אמא חתכה את האוויר עם
הצעקה הזו. פחדתי שהשכנים יחשבו שיש שריפה. לאבא, הצעקה לא
הפריעה הוא פשוט ישב וקרא את עיתון הבוקר. "תוציא את זה מפה!",
אמא צווחה. "אני לא יכול, אין לו בית, אין לו אוכל, אפשר לשמור
אותו?", שאלתי מתחנן. "לא! ממש לא!", קבעה אמא. "למה?", שאלתי
מסוקרן. "למה? אתה עוד שואל למה?... אהרון, תגיד לו", הטילה את
האחריות על אבא. אבא הרים את עינו מהעיתון, ראו שהשיחה לא
עניינה אותו במיוחד. "אממ... אי אפשר", אמר מתעורר מחלום.
"למה?", שאלתי אותו. "כי... כי לאמא יש אלרגיה", המציא. "גוד,
אהרון, מייק שור דה אנימל וונט בי היר טונייט!", אמרה אמא לאבא
באנגלית עם מבטא ישראלי כבד, מצפה שאני לא אבין.
ארוחת הבוקר הסתיימה. יצאתי לבית הספר עם הגיגית האדומה. אבא
אמר לי לא לחזור הביתה לפני שאני נפטר מג'ק. ככה קראתי לו ג'ק.
בדרך לבית הספר אמרתי לו "אל תדאג ג'קי, הכל יהיה בסדר." ידעתי
שלא יהיה ככה אבל מסכן ג'קי הוא בסך הכל ילד קטן.
הלימודים נגמרו, ג'קי נראה עייף. סיפרתי לו סיפורים בדרך לים,
לשם רציתי להחזיר אותו, ידעתי שזה מסוכן. הים גדול וג'ק נורא
קטן אבל לא הייתה לי ברירה. אבא אמר. בחוף ישבתי איתו קצת.
דיברנו. הבטחתי לו שאני אבוא לבקר, שיהיה לו כיף. הצלחתי לא
לבכות- אמא תהיה שמחה.
פתאום לא רציתי להחזיר אותו. רציתי שהוא יישאר איתי נקרעתי בין
אמא לג'ק, בין הורה לחבר. לא הייתה לי ברירה. נעמדתי ושפכתי את
מי הגיגית וג'קי לים.
חזרתי הביתה, לאמא לא היה אכפת. היא לא אמרה כלום, רק נשמה
בהקלה כשראתה שהגיגית ריקה.
מאז, כל בוקר אני ניגש לברז ובודק אולי חוץ ממים יצא משם חבר
חדש שאמא תרשה לשמור.