"עזוב אותך מוויכוחים, אני אומר לך שזו עבירה וזה יעלה לך 170
ש"ח בחור צעיר"

מה יותר עיצבן אותי? העובדה שהיה מאוד חם בחוץ והפיאט 127
הקטנה והחמודה שקניתי מכספי שלי עמדה בצד הכביש ליד הווספה
המשטרתית העלובה הזו? אולי זו העובדה שהשוטר העלוב הזה עם כתם
הטחינה הקטן על המדים שלו הזיע בבית השחי והיה ממש קצר רוח?
העובדה שיש לי רישיון נהיגה בקושי חודש וכבר נתפסתי על עבירת
תנועה? אולי שהעבירה הזו כל-כך משונה שלא חשבתי בכלל שהיא
נחשבת לעבירה? הדו"ח שברגעים אלו ממש נכתב אל מול עיניי ואין
לי מה לעשות בנידון?.

רגע, בואו נלך קצת אחורה...

תמיד אהבתי תנועה. לרוץ, לגלוש, להתגלגל, ליפול, לזנק, ומאז
שגובהי איפשר לי להגיע גם להגה וגם לדוושת הגז - נוספה לאהבה
שלי גם הנהיגה. אבא שלי מתוקף היותו חולה נפש שלא נתפס ע"י
הרשויות איפשר לי לנהוג מאז הייתי בן 13 בערך. פיצוי על כך שלא
עשו לי בר מצווה כנראה. היינו נוסעים יחד על האופל קדט סטיישן
האוטומטית בצבע כתום חלודה מזעזע מטבריה לחיפה כאשר בפעמים
הראשונות אני רק יושב חצי על מושב הנוסע וחצי בתוך מושבו של
אבא שלי, ידי הקטנות על ההגה, ורגלי השמאלית נותנת בגז ע"פ
הנחיות שלו. "תן גז! מה אתה מפחד? אני פה איתך זה בסדר, נו תן
תן עוד גז! אנחנו בקושי זזים, עוד מעט קרפדה קנדית צהובה תעקוף
אותנו..." צחוקו המתגלגל גרם לי להביט בו ולזנוח את הריכוז
הכמעט בלעדי על הקו הצהוב מימין הרכב והקווים הקטנים הלבנים
משמאלו, הצחוק שלו היה כזה חי ומדבק, וכל הגוף שלו היה צוחק
יחד איתו, במיוחד הבטן הגדולה שהייתה לו. אני מביט בו צוחק
כל-כך חזק שתכף יגיעו השיעולים האלו שלו, אותם שיעולים שתמיד
גורמים למשפחה שלי להתחיל לצחוק יותר חזק מאשר שהיינו צוחקים
נטו מחוש ההומור המיוחד והבלתי שיגרתי של אבא שלי.
לפתע אני רואה משהו שתמיד פחדתי ממנו בכל אותן הפעמים שהייתי
נוהג ככה עם אבא.
הבהובים כחולים השתקפו לתוך עיניי דרך מראת האמצע הפנורמית
שהייתה תפוסה עם שני גומיות ישנות. "אבא, אני חושב שיש משטרה
מאחורינו, מה לעשות עכשיו?" קולי רעד קצת, הרגשתי לפתע שהדם
שלי כאילו מתחיל לזרום הרבה יותר וכאילו הצמחתי לעצמי עוד כמה
לבבות כי הרגשתי אותם בכל מיני מקומות בגוף. הדופק המשוגע הזה
שאחז בי גרם לי להרגיש כמו איזה חיית טרף מסכנה שמרגישה כאילו
זה הסוף. אפילו הנוכחות החזקה והמסיבית של אבא שלי שתמיד גרמה
לי לחוש ביטחון לידו לא עזרה הפעם אל מול אותם האורות הכחולים.
"תשאיר את עצמך בדיוק כמו שאתה, אל תשנה את מהירות הרכב, תתרכז
אך ורק בכביש ואל תדאג". את זה חיפשתי. את הסמכותיות בקול שלו
שמיד החזירו לי את  ההיגיון לראש. הקול שלו היה נמוך אך החלטי
והיד שלו שהונחה על כתפי השלימה את האפקט הזה ושוב אני מוצא את
עצמי מרוכז בין שני הקווים שלי - הצהוב והלבן. "עכשיו תוריד את
הרגל מהגז". עשיתי כדבריו. הוא פתח את החלון שלידו ונפנף במין
מחווה אצילית לניידת שמאחורינו שיבואו לעקוף. "אבא?! מה אתה
עושה? אתה משוגע? הם יראו אותי וישר ייקחו אותנו לכלא!" שוב
הצחוק המתגלגל שלו, אלא שהפעם אני לא נשביתי בקסמו של הצחוק
אלא הרגשתי אימה אוחזת בי.
- "אתה צודק, זה נכון".
- "מה? יקחו אותנו לכלא? אבל אני לא רוצה! אני צריך לחזור
לבי"ס ביום ראשון! יש לנו טיול להר תבור!"
- "לא, התכוונתי שאתה צודק לגבי עניין אחר".
- "מה? איזה עניין?"
- "שאבא שלך משוגע".
- "אבא! זה לא מצחיק עכשיו! הם מתחילים לעקוף אותנו!"
- "אל תדאג בנצ'וק, אתה לא יודע שהם לא עושים כלום למשוגעים?"
ואז, בשיא הלחץ שלי, אני עדיין אוחז בהגה ונותן בגז, הניידת
עוקפת אותנו משמאל ואבא שלי עוד בשיא חוצפתו מנופף לשלום
לשוטרים כאילו הכל בסדר.
אני מביט המום בעיניים פעורות במשטרה שעכשיו נוסעת מולנו ולא
מאמין שככה זה הסתיים.
"אתה רואה? אמרתי לך לא לדאוג. הם סתם נוסעים לטייל על הכביש
בלילה ולא ממש רואים או איכפת להם ממשוגע כמוני שרוצה ללמד את
הבן האהוב עליו נהיגה."
אני הבן האהוב עליו? יותר מאחי אייל? ואחותי יעל? באמת?. עזבתי
את ההגה בספונטניות וחיבקתי אותו. לא פחדתי לעזוב כי ידעתי
שהוא יתפוס מיד את ההגה. הוא צחק הפעם צחוק יותר רגוע וליטף את
ראשי. "דאגת? חשבת שאתה והאבא שלך הולכים לקאלבוש? בוא אני אתן
לך עצה. כשאתה הולך להסתבך עם משטרה - תמיד תשחק אותה משוגע.
רוב הפעמים זה עוזר. אין לך מה להפסיד. במקרה הכי גרוע תקבל את
הקנס, אבל רוב הסיכויים שישחררו אותך לחופשי."

"כשאתה הולך להסתבך עם המשטרה - תמיד תשחק אותה משוגע".

עכשיו המשפט הזה הדהד לי בראש בזמן שעמדתי בחום הנוראי של הקיץ
באמצע הצהרים מול השוטר הזה שהחליט לתת לי דו"ח על נהיגה בנתיב
השמאלי כאשר הימיני היה פנוי. "יודע מה? אתה צודק! באמת! הנתיב
השמאלי הזה כל-כך מסוכן ומיותר ואני חושב שצריך לוותר עליו
לחלוטין למען ביטחון ציבור הנהגים!" צעקתי בקולי קולות לתוך
אוזנו של השוטר המזיע ורצתי לעבר פח אשפה "צפרדע" שהיה ליד אחד
הבתים. משכתי אותו בכוח עד שהסכימו כל גלגליו הסוררים לנוע
לאותו כיוון וגלגלתי אותו למרכז הנתיב השמאלי של הכביש אל מול
עיניו ההמומות של השוטר שלא הבין איזה שד נכנס בי. העוברים
והשבים שהיו באזור החלו להתכנס סביבנו כי כנראה הרגישו שהולכת
להתפתח פה סצנה שלמה. הם צדקו.
"הנה! גבירותיי ורבותיי, אני שמח להכריז בזאת שהנתיב המסוכן
והארור הזה שיכול לסכן את חייכם כל-כך סגור ומסוגר! אל תדאגו!
אני שומר עליכם! מעכשיו אולי ניסע בנתיב אחד, אבל בטוח לא נקבל
יותר דו"חות משטרה!"
הקהל התבונן בי בפליאה ורק אחרי שאיזה ז'אק אחד שעמד קרוב
לשוטר שמע את החלק האחרון שלא יהיו דו"חות משטרה החל למחוא
בכפיו ושלהב את הקהל כולו.
התבוננתי לרגע במחזה האבסורדי הזה. אני עומד עם פח אשפה במרכז
הכביש. מכוניות של עוברי אורח תמימים עומדים לפניו, שוטר אחד
מנסה להבין מה לעזאזל קורה עכשיו מול עיניו וקהל של 30 איש
בערך מוחא כפיים ושורק כאילו עכשיו נבחרתי לראשות העירייה.
החלטתי שאני על הגל הנכון ואני חייב להמשיך בהצגה. אי אפשר
לעצור כעת.
תהיתי מה אבא שלי היה עושה במצב הזה עכשיו? הכל היה אפשרי
מבחינתו ותמיד הוא היה מפתיע את הדימיון הכי ביזארי שאפשר היה
לדמיין והורג בקור רוח את ההיגיון הכי בריא שאפשר היה להשיג.
החלטתי שאותו קהל משולהב שנקלע להצגת רחוב משונה הוא המנוף שלי
להצלחה.
ניגשתי לאותו ז'אק שעמד ליד השוטר ושאלתי אותו כמעט בצעקות
בכדי שכל הקהל יוכל לשמוע: "כמה פעמים דפקו אותך המשטרה אחי?
כמה?"
"וואלה מה אני אגיד לך? הפסקתי לספור אחרי שנגמרו לי האצבעות
בידיים והרגליים".
"ונכון שתמיד הם תופסים אותך על שטויות? על הדברים הקטנים והכי
מעצבנים שכולם עושים ואפילו הם והמשפחה שלהם עושים? אבל מה? הם
מפחדים לתפוס את העבריינים האמיתיים והכבדים שגונבים ורוצחים
ואונסים, והם מרגישים גיבורים עלינו האזרחים הקטנים והטובים
שסתם נסעו בנתיב השמאלי כי רצו עוד צומת לפנות שמאלה, אבל מה?
לא לא, לשוטר פה לא איכפת כי עכשיו הוא יכול לבוא למפקד שלו
ולהגיד לו שהנה, הוא לא בזבז את כל היום שלו לחינם והוא הצליח
להביא כסף לקופת המדינה מאזרח עבריין שסיכן את שלום הציבור
כולו!"
עכשיו הסתכלתי לתוך פניו של השוטר ממרחק נשימה וצווחתי: "אז יש
לי חדשות בשבילך אדוני השוטייר, אני ושאר האזרחים פה מודיעים
לך שלא תעשה פה מה שאתה רוצה וזה הסוף של המשחקים שלכם איתנו!
נכון אנשים?!" ואז גל של קריאות עידוד וכפיים נשמעו הרבה יותר
חזק. הקהל כבר הכפיל את עצמו והשוטר ההמום לא הצליח להשחיל
מילה והיה קפוא במקומו.
"אז בוא אני אתן לך עצה טובה, יש בשכונות ליד הים שני בתי ספר
שעבריינים מוכרים סמים לתלמידים שם, תיגש לשם כרגע ותעשה משהוא
מועיל בנידון ואז כולם ימחאו לך כפיים במקום לי."
החזקתי את הווספה של השוטר ואפילו הסתכנתי והתנעתי לו אותה.
הקהל מחא כפיים וחלק צעקו לשוטר כל מיני קריאות "כן, בדיוק",
"לך תתפוס את האנשים הרעים באמת", "הגיע הזמן שתרדו לנו מהגב",
"אתה לא מתבייש ככה לגזול כסף מאנשים על שטויות" וכ'ו. להפתעתי
הרבה השוטר פשוט התיישב על הווספה שלו, רכן לעברי ולחש:
"בחורצי'ק, הפעם אני מוותר לך בגלל שיש פה התקהלות ואני לבד,
אבל שתדע לך שבפעם הבאה שאני תופס אותך זה לא ייגמר ככה
במחיאות כפיים, ברור?" ואני, במין כניסה לתוך התפקיד שיצרתי
לעצמי פניתי לקהל ואמרתי לו, "רבותיי, השוטר הנחמד פה אמר לי
שהדו"ח מבוטל ושיותר לא יהיו פה בכביש הזה שוטרים שיחפשו
מכוניות שנוסעות בנתיב השמאלי! תנו לו כפיים לשוטר הגבר שלנו!"
כמובן שהקהל היה שמח ומחא כולו כף, השוטר סינן חיוך מאולץ,
ובזמן שסחט את מצערת הגז שלו הצלחתי לשמוע אותו מסנן בין
שפתיו:

"משוגע".

חייכתי לעצמי בסיפוק. אבא שלי צדק והעצה שלו הצליחה לעזור לי.
הבטתי לשמיים וחיפשתי את הענן המיוחד שאני מדמיין שהוא יושב
עליו כשאני צריך אותו. ראיתי את הענן הזה. הוא היה קטן ולבן
והייתה לו צורה משונה, אולי של שפם כמו שהיה לשוטר. "אני לא
מאמין ששוב התחמקנו מזה אבא." חשבתי לעצמי בתוך ראשי ונכנסתי
לפיאט הקטנה שלי שכבר הספיקה להיות כל-כך רותחת שזינקתי באוויר
כשניסיתי להתיישב במושב. הסתכלתי על עצמי דרך המראה הפנורמית
הגדולה שלקחתי מהפורד הישנה של אבא שלי. כמעט שכחתי לקחת אותה
אחרי שזרקנו את הרכב למזבלה כי אף אחד לא היה קונה אותו.
חייכתי חיוך רחב וניסיתי לחכות את הצחוק המתגלגל של אבא. במקום
זה יצא לי משהוא מאוד עלוב ומגוחך שבכלל לא התקרב לעוצמה
והנוכחות שהייתה לצחוק שלו.

נו, אולי אני לא מספיק משוגע באמת כמו שהוא היה...