יום חול, שעת צהריים,
שלוש מיטות תפוסות בבית זמני,
שלושה ילדים
ואמא.
האב בעולם שכולו טוב,
כך אומרים,
הותיר חותמו באשה, בילדים.
הם נופלים וקמים,
נופלים וקמים,
נופלים, קמים.
והיא - בשלה,
כה חרוצה,
אשת חיל אחת ויחידה
ממשיכה לשאת אותם על גבה.
והם -
האחת ילדה פרי אהבה
עורת לכל אזהרה מחצה את עתידה,
אין לה על מי להלין מלבד על עצמה.
והיא מלקקת את פצעיה בטרוניה מרגיזה,
לאן תוביל אותה דרכה זאת לא אדע.
והם -
השני שרוט משנים של התחבטות.
ההגיון ניהל דו קרב עם הנפש הרכה,
מציאות של קיום בקשה לשים ללעג
כל חלום ותיקווה.
אחי בחר בדרך הקשה -
השאיר מאחוריו עולם מבטיח של מילים ומשפטים
הוא דוהר למרחקים, מתרחק מהרגלים
חיים של אחרים.
והם -
השלישית, שנים שמה למטרה
להיות סמל ודוגמה.
הגשימה חלומות של אחרים,
גמעה מרחקים, הזיזה הרים.
את הספקות הטמינה עמוק,
זרע פרענות, אשה אחרת, מפחידה.
משיצאה ממסגרות -
רעידת אדמה.
חריפה, מבלבלת,
כנה עד אימה.
טיולים של שנים בנבכי הנשמה
השליכו אותה לתחתית האדמה
עירומה מול מציאות עגומה
האמת המרה.
אך אל דאגה,
אחת שכזאת
בסלע נחצבה.
תנו לה רק יום צעיר,
שבוע שביר -
ושוב היא תבהיק
אש וגפרית,
חם ומופת,
אזן קשבת
זרוע תומכת.
שעת ערבים חלפה,
האם שבה לביתה.
מוצאת ילדיה
מצטופפים לאורה.
לא ילדים המה,
זקנים בנפשם,
מתמודדים עם עצמם.
מי ייתן שתצלח דרכם
ותבוא השלוה על אמם. |