סבא היה אומר, 'אנשים צריכים למות ממשהו', וסירב לתרום למלחמה
בסרטן, למלחמה בתאונות הדרכים, למלחמות אחרות. כדי לבטל אפשרות
שייחשב לקמצן, נהג להתפרץ במפגני נדבנות, כבירים ומופתיים. כה
יפה ידע לערוך את מופעיו, עד שאלמלא אנו, הקרובים אליו, לא
היתה נודעת האמת הפשוטה - הוא היה קמצן.
בתוך ביתו היתה הקמצנות חוק עולם. הוא אסף בקנאות בקבוקים
ריקים ראויים לדמי פיקדון, וכשנשבר אחד מהם, זייפו והדביקו ביד
אמן. את חולצותיו הטיל כקוקיה לסלי כביסה זרים, מביים כתמים אם
צריך. באורח פלא ידע להצטנן בתיאום עמנו. שתה מן הסירופים
שלנו, את שלו החביא. את החלמותינו הקדים - הכריז 'כבר בריאים',
וצבר לעצמו את האנטיביוטיקה הנחסכת. באמבטיה בביתו החזיק סבון
נוזלי במיכל. בכל פעם שירד מפלס הסבון מתחת למידה של זרת, מהל
אותו במים, בתהליך חוזר ונשנה, אשר סופו מים המשוכנעים שהם
סבון.
אבל תחבולתו המופלאה ביותר היתה כוחו המאגי על שקיות התה. כל
שקית כזו, גם בצלילתה העשירית למים הרותחים, הפיקה מעצמה דבר
מה, הבל תה, על סף המוחשיות הפיזית של רעיון החומר. העלאת
השקית מן המים לוותה במבט חשדן, בקיא, כלפי השקיק התלוי בקצה
חוטו מן הכפית. לפי סימנים הידועים רק לו היה מעריך את אונו של
השקיק, גוזר גורלו. 'סלקציה', היה קורא לטקס זה, כשרצה להתאכזר
אל סבא יוסף.
חשדנו בו שגם בכלות כוחן של השקיות לא השליכן, אלא אגר אותן
במקום סתר, על מנת לעשות לעצמו יום אחד מכולן מזרון חדש.
חיפשנו אותן במשך ילדותנו, אך מעולם, גם בחיפושינו החטטניים
ביותר, גם כשחשפנו את מכתביו לרקדנית ג'וייס, את חובו ליהודי
המנוח פינקלשטיין, ואת גיזת הקונדומים הפלאית, לא מצאנו אצלו
ולו שקית תה אחת.
שמחנו, לעיתים, להזכיר לעצמנו שכלל לא היה סבא אמיתי שלנו.
קראנו לו סבא, סבא לולק, בזכות 'חוק הדחיסה' של משפחתנו, פרי
המצאתו המופלאה של דור השואה הראשון, הורינו. העדר אחים,
דודים, אבות ואמהות, הסיר את הצורך לדקדק. לכל מי שהיה מבוגר,
בן דורם של הורים, קראנו 'דוד'. צאצאיהם היו בני דודינו. לא
שהכל היה פרוץ. היו חוקים, כן. נדרשה התאמה בתחושות הקירבה בין
כל הדורות על מנת שיתאחה התפר הזה, וכל פרט בו יוכל למצוא את
קרוביו. נזקקנו ליחס רעות בדור ההורים על מנת לרכוש את בניהם,
בני הדודים. 'דוד' מסתגר, שאינו נוטה להתעניין באירועי משפחה,
מנע מאיתנו אשכול שלם של בני דוד מעוניינים. מנע - וחסל. לא
היו פשרות כאן, בחוק הדחיסה.
היינו זקוקים בעיקר לסבים וסבתות, לכן פרצנו דרך בין הסייגים,
ואספנו מהם ככל יכולתנו.
לא הכרתי מעולם את אביו של אבי, זאב-וולף (באלבומו של אבא משכה
את עיני תמונה קטנה של קברו). בחרנו את בני דודיו, סבא לולק
וסבא חיינק, להיות לנו סבים. בצד של אמא, תחבולה דומה - אל
אביה, סבא שלום החולה מאד, אחרון אנשי השואה, החי סגור במעמקיה
של מחלה סופנית, פרי עינויי הגסטפו, צירפנו קרוב רחוק שלו,
להיות סבא רישמי, סבא מנשה. בהזדמנויות אחרות רכשנו את סבא
ארנסט, סבתא אווה, סבא ויל.
כמה קטנה, עלובת מימדים, הייתה משפחתי האמיתית, זו שכיסינו
בקרובי הסוואה.
סבא שלום, 1912 - 1980.
דודה אחת.
בנה, בן דוד אמיתי אחד.
כן, דוד נוסף בעצם, אחיה למחצה של אמי.
-לא צריך פסיכולוג בשביל להבין-, הייתה אומרת לי אפי, כשסיפרתי
לה איזה תשוקה תוקפת אותי לשכב עם ענת, כשאנו חוזרים מאחת
החתונות במשפחתה. בקושי היא חולצת את נעליה. כבר במכונית,
עייפים, אני שולח יד לכפתורי שמלתה. במושב האחורי רוטן יריב,
נסיך בן חמש.
סבא לולק, אמן התה, לא היה ראשון הסבאים. השגנו אותו די מאוחר.
אבל דמותו היתה ציר חזק של חיינו, הרעיפה ניצוצות על שיגרת
הימים. בדרך כלל פרץ לעולמנו במכונית הווקסהול מודל שנת 70
שלו, שילדה גוועת, רבת טענות, שרק הוא הצליח לכפות עליה חיים.
מעונב תמיד, מעשן תמיד, לבוש בגרנדיוזיות צבעונית, נהג לצאת
מפתח הווקסהול כאילו היה הארכידוכס פרנץ יוזף, יוצא לנופף
להמונים ממרפסתו. עניין של דקות אחדות, וכבר נראה יושב, שותה
תה, אוכל עוגה שהוגשה לו, מעשן סיגריה.
סבא לולק, יוצא דופן מובהק בסביבה שלנו, כלל לא היה ניצול
שואה. מלחמת העולם השניה תפסה אותו כחיל בגדודי הפרשים
הפולניים, אלה האומללים המטורפים שהסתערו בזעקות 'הורה'
ונפנופי חרב על הטנקים הגרמניים. כשהתפוררה יחידתו, נמלט סבא
לולק לרוסיה, ושם הצטרף לצבא המתנדבים של הגנרל הפולני אנדרס.
עם צבא אנדרס יצא במסע דרך פרס וארץ ישראל, עד אנגליה, על מנת
להשתלב מחדש במלחמת העולם. חיילי צבא אנדרס, סבא לולק בתוכם,
הושלכו אל הקרבות הקשים ביותר, סבלו את האבידות הנוראות ביותר.
חיילים בפרוטה אלה, שהוטלו למערכה בכל פעם שגנרל כלשהוא המהם
לעצמו בחדרי המבצעים 'ננסה אותם, למה לא?' ספגו אבידות, סוננו
וזוקקו, כד שנשארו בינהם רק דמויי-סבא-לולק, אנשים מצופים מזל
טהור, חסרי מורא כלפי שכנם הוותיק - המוות. מידי יום ראו אותו
מולם, יוצא לענייניו, והתרגלו לחוות כלפיו ניע ראש, תנועת יד
אל הכובע - נימוס שכנים, זה הכול. אין הם מתערבים בעסקיו, והוא
אינו מתערב בעסקיהם.  
מלחמת העולם נגמרה. חיילי צבא אנדרס, שארית השארית, זכו לפיצוי
על שירותם - אזרחות בריטית. אך סבא לולק, מאוהב ברקדנית
אמריקאית מקנטקי, ג'וייס, שב לפולין, למצוא מי נותר מהמשפחה.
ג'וייס אבדה לו בדרך, איבדה סיכוייה להיות סבתא ג'וייס (מבחינת
העובדות היבשות המירה את סבא לולק בפסנתרן וינאי). משפחתו אבדה
בתאי הגזים. נשאר רק אחיו הצעיר חיינק, ואיתו עלה לארץ ישראל.
מלחמתו התחדשה כאן, כנגד העלובים הבוכים על גורלם, המספרים
בלחש על אושוויץ ובוכנוואלד.
סבא לולק היה מוכיח את הניצולים:
-לכם סלקציה נורא? אצלכם לקחו אחד משלוש? עשר שעות ערומים
להיות בשלג ב'אפפלפלאץ'? נו, פינוק. אצלנו נגד גרמנים
במונטה-קאסינו, הלוואי אחד משלוש, ושתי לילות ושתי ימים, מי נח
קצת מת, קדימה, לזוז, אין הפסקה. נו, צרות היו לכם...-
העברית שלו, אלף שגיאה ושגיאה, כמעט בכל משפט מתגלגל מתומן של
טעויות.
מרים כוס לחיים,
-החיים טובים, יהודים!-
אנטישמי מעט.
שותה הרבה. מעשן. תמיד בגוו זקוף, תמיר, למרות כאבי הגב.  
היו לו אדמות באיזור גדרה, שעליהן רמזו לו
פקידים-מסויימים-במקומות-הנכונים שיופשרו בקרוב לבנייה. מעת
לעת במשך שלושים שנה, יצא לבחון את אוצרו, החקלאי בינתיים,
מכוסה ראשי חסה או תות, כמין שיני חלב שבקרוב ינשרו, יפנו את
הזירה לעיקר העיקרים. הפקידים, במשך שלושים שנה, התחלפו, אבל
סבא לולק לא איבד אמון. הוא בטח בטחון מלא באמינותה של
השחיתות, וסירב למכור אדמותיו לאיזה חקלאי טרדן ממושב קידרון.
שוב ושוב הציע החקלאי הצעות, שוב ושוב דחה אותן סבא לולק.
-על אדמה שלי לא יגדל ירקות!-, הצהיר, לוהט, כבוש כולו
באידאולוגיה. אצלו לא תתבזה האדמה במשהו מגוחך כמו ראשי
קולורבי. אדמתו תהפוך ותהיה לחלקה טהורה של נדל"ן.
סבא לולק היה נוסע לגדרה וחוזר. לא הביתה, אלא מיד
למוסכניק-הטוב-גרין, כי את כל הקילומטרים האלה לא יכלה
הווקסהול לעבור בלי להתפגר. שם, יושב בין הפועלים הערביים עד
גמר הטיפול, התכבד מיד בכיסא וכוס קפה מר. את תמורתם שילם
בסיפורים על המלחמה. הפועלים אהבו אותו. נוח היה להם יהודי
שיכול לספר על נצחונות, אבל לא נגד ערבים. אפשר להתרווח לידו,
להקשיב בלי נקיפות מצפון לקרבות ולתחבולות. תמורת ואקס-פוליש
חינם אפשר לקבל אצלו חוות דעת טובה על צאלאח-א-דין.
מכונית הווקסהול שנת 70 היתה בית גידול נדיר לחלקי מכונית
אחרונים מסוגם. המכונית, שכבר מזמן הוזחה מן המסלול התקין של
רישיונות-ביטוח-טסט, הוטלאה בכל חלק חילוף שהוצע לו בזול, גם
אם איים הביריון החדש על שכניו החלשים. 'הזול ייבחר, החזק
ישרוד' היה כלל הקיום בווקסהול, עד שכל בעלי המוסכים ניערו את
חוצנם ממנה, ורק המוסכניק-הטוב-גרין, איש טהור, הסכים לגעת
בווקסהול, בלי אחריות, בלי עניינים. סבא לולק
והמוסכניק-הטוב-גרין הבינו זה לליבו של זה. בברכתו של סבא לולק
לא בחל המוסכניק-הטוב-גרין בשום פתרון. חיבר לווקסהול ראדיאטור
ממכונית וולוו ישנה, ומשאבה מדגם סאאב. ברגים שדוגמתם לא נחרטה
עוד במפעלי העולם השתבצו בווקסהול, וחלונות של פיאט, רנו
ודאאף. כיהלום שבכתר, חשאי ומעורר כבוד - הצניע עצמו בסבך
הצנורות קרבורטור שברולט אחרון מסוגו.
את הטובות האלה עשה המוסכניק-הטוב-גרין רק לסבא לולק. כשפניתי
אליו פעם בעניין הסובארו שלי הופתע קצת, הזכיר לי שהוא מוסך של
פולקסוואגן, איך לדעתי יוכל לתקן לי את הסובארו? גם שאל, מתי
אעבור לפולקסוואגן, ואז הסברתי לו שבאופן עקרוני אני נגד
מכוניות גרמניות.
-בגלל המחיר?-
-בגלל השואה-
והמוסכניק-הטוב-גרין הבין, לא פסל. יש אנשים שלא קונים יפניות
בגלל הפח שלהן, משהו עקרוני. גם השואה זה עקרון, אבל שיילך
למוסך סובארו. סבא לולק והווקסהול שלו זה מקרה מיוחד.
סבא לולק אהב מאד את הווקסהול, ושילם למוסכניק-הטוב-גרין תמיד,
בלי בעיות. בדרך כלל קפץ את ידו, מיאן להניח ליד לבצע את
הפעולה הקרויה תשלום. הוא שכלל בהתמדה את החובאנות עד לכדי
אמנות צבירת החובות. חובותיו היו מעיין הנעורים שלו. נטעו בו
כח, המריצו רוחו. התקשנו לדמיין דבר מה הדור יותר מסבא לולק
יוצא להתדיין אודות חוב. יצא אל נושיו ברוח גאה, להציג את
דרישותיו, אולי להקשיב מעט. ככל שהיה בעל החוב רם מעלה יותר,
קשוח יותר, בעל אמצעי תביעה ברורים יותר, כך שפע הידורו של סבא
לולק.  
לפעמים היה מתמרן נוכחות שלנו בעת ההתדיינות. שנשב. נוכחותו
המתוקה של ילד נוטלת את העוקץ מכוונות רבות. ישבנו בדומייה,
ערים במידה כלשהיא לתפקידנו. ראינו את סבא לולק מוציא לפני
הנושה קלסרים עבים, מלאי ניירות ושטרי טפסים. מעלעל, בודק,
לפתע עיניו זורחות. מביט בבעל החוב, הנה מצאנו אותך! מראה את
הניירות הנכונים, קורן מנחת רוח, כאילו נפתרה מחצית הבעייה.
באצבעות זריזות, מעט כתמי זיקנה חומים על שורשיהן, הוא מבתק את
שניים שלושה הניירות מתוך הערימה העבה. פורש אותם על השולחן.
דופק עליהם בכף יד שטוחה - הנה! ועתה תורו של בר הפלוגתא לסגת
קצת בדרישות.
משא ומתן נפתח. דין ודברים מתגבר. כשמתלהטות הרוחות פונה סבא
לולק לחיטוט נוסף בניירות, אקט המשליך בדרך כלל שלווה של
ציפייה. סבא לולק טורח, עמל בין הדפים. אם אינו חש שמתפורר
הזעם, אם תלוי עדיין המתח קרוש באוויר, סבא לולק, ביאושו, מציע
סיגר.
לא כל הנושים פתאים. יש הנוטים לאלימות. אבל גיבור צבא אנדרס
נועץ עיניים כחולות קפואות באיש ריבו. דוחף את האיש לתוך נהר
של הסכמים, מילים, ברירות, חובות, הסדרים, מגבלות, ערבויות.
סבא לולק מלהטט. תאריכים נקבעים, שיטות מטויטות לעיתים אף
מסתמנים ימי תשלום. מעוצמת ההסכם יש ומתרחשת מאליה הלוואה
נוספת.  
יש בין הנושים הקוראים את סבא לולק לבתי המשפט. שם, תוקף את
מיצוי הדין פלא סחרחר. תיקיו של סבא לולק נגררים, עיכובים
ותקלות עושים בהם שמות, רוח רעה של שנויים ודחיות. בית המשפט
נמלך שוב ושוב בדעתו. מכריז תאריך ומבטלו, קובע ישיבה ונסוג.
אין לדעת מה אירע לו, לבית המשפט. כאילו בלב המשרדים השופטים
התיישב ספק, והוא המתרגם נקיפות מצפון לביטול דיונים.
או אולי - במשרדי בית המשפט  מצא לו סבא לולק פקיד ותיק,
המוקיר לו את שירותו בצבא אנדרס. לא מכיוון שהיה בעצמו חייל,
אלא בשל הערצה לאיש אחר מצבא אנדרס, ראש הממשלה המנוח מנחם
בגין. אומנם עוד בטרם הקרבות, כשחלף צבא אנדרס בארץ ישראל,
בדרכו בין רוסיה ואנגליה, ערק מנחם בגין, כמו יהודים רבים,
להצטרף למאבק הציוני כאן, אך ימי שהותו בצבא אנדרס השפיעו עליו
לא מעט. תמורת זכרונותיו המשותפים עם מנחם בגין עושה הפקיד את
המיטב האפשרי בתאריכי המשפטים. דוחה ומעכב ומפלפל ומשהה. סבא
לולק, לדאבון הלב, לא הכיר כלל את מנחם בגין בימים ההם, אך
מבחינתו חייל הוא חייל - מספר ומספר ולעיתים לא נזהר, סוחף את
מנחם בגין להמשיך עם צבא אנדרס לאירופה, אינו משאירו כאן,
להנהיג את האצ"ל. מביא אותו לקרבות מונטה קאסינו, לורטו,
אנקונה, צליחת הנהרות באיטליה. מאזינו אינו מוחה. להיפך,
מתלהב, 'וכל זה בעצם ימי המאבק כאן!'.
בצד חובאנותו שכלל גם את אומנות ההזדמנות. כאשר הזמן, הדוהר
בדרך כלל, נכנע לבנין 'התפעל', האט לרגע, הזדמן, חבט בו סבא
לולק במחבט זבובים. עיתוניו היו פרושים תמיד בדפי לוחות
המודעות, בדפי מודעות האבל. בזריזות קשר בין מודעה פלונית
והודעה אלמונית, ענב לצווארו את המתאימה שבעניבותיו, ויצא
בווקסהול - לצוד הזדמנות. סבא לולק, חייל מן הפשוטים, לא בחל
ברווחים זעירים. בכל סניף בנק טיפח חשבון קטן, לעיתים קטנטן.
גרר אגורות מחשבון לחשבון, כאב את כורח העמלות, והמתין לאיזה
מאורע מפתיע, יקומי, שיהלום באגורות בעודן בדרכן, יהפוך אותן
למיליארד של מטבעות. מבצעי הנחות כיוונו את מהלכי חייו. היה
קונה בלי מורא ששים חבילות ספגטי בהנחה, ואורב בסבלנות להוזלת
הקטשופ.  
הוא עישן ללא חרטה, בהנאתם של אלה היודעים - מסרטן לא נמות.
בעניין זה לא חסך מעולם. קנה סיגריות מעודנות, תוצרת חוץ, גם
בימים כלכליים קשים. עישן אותן באהבה, בלי מורא. עישן את של
עצמו, לא הסכים לקבל מתת סיגריה מאיש. גם העניק בנדיבות לזולת.
סיגריה אחת, שתיים. ופעם אחת, מול עיני, חפיסה שלמה לקבצן
ברחוב.
חובאנותו, קמצנותו וחסכנותו. בצירוף תאוותו לעסקים, הולידו לו
רכוש רב. הזכרנו לו את האפשרות שיום אחד יירש מישהו את כל
הסכום הנאה. סבא לולק נזהר מיורשים כמו מאש. טרפד כל ניסיון
לצאצאים, שאינם אלא יורשים בתחפושת זמנית. לא סבר ש'אחרי מותו'
יהיה מועד מתאים להניח למישהו להינות מכספו. כשעלה הנושא נתקף
עצבנות, נופף אגרוף מתריע כנגד בנים שלא היו, מזהירם לבל יקרבו
לכספו. כל ערב הלך לישון חי, ובבוקר ירש את רכושו.
לא היה פגם בשלמות זו. לכאורה.
במקביל לערוץ חייו, התגלגל לו ערוץ נוסף, נחש של צאצאים, נוטף
ומתרבה, חבורת בנים הרשאים כולם לקרוא לו 'דוד'. הוליד אותם,
בזה אחר זה, אחיו היחיד של סבא לולק - סבא חיינק.
את סבא חיינק הכתרנו להיות סב אך ורק בזכות סבא לולק. בו עצמו
לא היתה תועלת רבה. אבל כשאימצנו את סבא לולק, פשוט הושטנו יד,
תנועה קלה, והוספנו את סבא חיינק, שיהיה. הוא הצטיין בעיניו
הכחולות, בשיערו הבלונדיני, שהפך לבן בשנות שלג ארוכות
ואיטיות. גופו היה כבד, מוצק, כמעט גוצי, ופניו יפות. בתחילת
המלחמה, בן אחד עשרה, נמסר לידיה של משפחה פולנית. לא היה קושי
לשלבו בין ילדי האיכר, בזכות מראהו הארי וגילו הצעיר. חמש שנים
התרוצץ יחף עם ילדי האיכרים, עבד עבור לחמו, למד את החיים.
כשבא סבא לולק בסוף המלחמה, לאסוף את אחיו, לא ידע סבא חיינק
מי הוא האיש הרוצה להפריד בינו ובין הוריו. גם המשפחה הפולנית
רצתה לאמצו. ממילא אינו נראה ז'יד, ועוד מעט יצטרכו ידיים
לקציר. אבל סבא לולק, גיבור צבא אנדרס, לא שינה פסיק במשימתו.
הוליך את סבא חיינק עד מיטת הדרגש בצריף הצעירים בקיבוץ שבהרי
נפתלי.
בקיבוץ בחנו את מראהו, קסקט עגלונים שחור ומגפיים בעיצומו של
אוגוסט, ושלחו אותו לעבודה בשחת.
סבא חיינק התרגל אט אט לז'ידים סביבו, אך את שפתם קלט בקושי,
וגם רעיונותיהם נשארו חסרי מובן. מדוע רע בקיבוץ לאגור רכוש?
גנב ביצים, גנב לחם, גנב סכינים מן המטבח וטמן אותן
מי-יודע-היכן, השד-יודע-לשם-מה. מצא שפה משותפת דווקא עם
הערביים באיזור, שהיו מסתובבים בשולי השדות, מתעניינים ביצולי
עגלות, בחלקי טרקטורים, בכל מה שהביא להם סבא חיינק בתמורה
לפרוות כבש וקילשונים טובים.
עם הערבים הגיע לטבריה. מצא לעצמו זוג סוסים חזקים, והחל לעבוד
כסבל ומוליך מטענים. במגפיו הכבדות, בפרוות הכבש החמצמצה על
כתפיו, קייץ וחורף, ובמעט העברית המרוסקת בפיו, המשיך סבא
חיינק את חייו בארץ הז'ידים. אכל הרבה סלק, הרבה כרוב. וודקה
זיקק לעצמו מתפוחי אדמה, ומן הנוצרים בגליל קנה נתחי ענק של
חזיר. תלה אותם בחדרו, לצד מעיל העגלונים, הפרגול ופרוות
הכבש.
באחד מכפרי הז'ידים מצא לו אישה, תמר, ויחד הולידו שלושה בנים,
עד שמתה זוגתו במחלה שחורה, כנראה טיפוס הבטן. חוץ מבניו
השאירה לו תמר את פמוטי השבת שלה, את חפצי הנידה שלה שנצררו
בשק וספר תהילים שאהבה מאד, שסבא חיינק דפק במסמר אל הקיר מעל
מיטתו, סגולה נגד מכשפות.  
את נעמי הכיר סבא חיינק בקיבוץ, שחזר אליו לזמן מה, על מנת
להכניס שם את בניו, ולבדוק, האם אוצרותיו עדיין חבויים היטב.
הוא הופנה אליה, מרכזת החינוך בקיבוץ, על מנת לקלוט את ילדיו
במשק, ולאחר שביצעה יפה את מלאכתה, הלכה אחריו, לחיות עימו
היכן שיחליט. יחד קנו חלקה במושב זקן, וחיו מיגיע כפיהם. חיו
ללא קשר של ממש עם מדינת ישראל. מנותקים ממוסדותיה. נעמי היתה
משוחחת מעט עם השכנים, סבא חיינק לא. על צה"ל שמע (התפעל - צבא
של ז'ידים) אבל על 'קופת חולים' לא. סחר בתבן. זרע שיבולת
שועל, סלק, תפוחי אדמה. פיטם עגלים וחזירים. רצה ילדים מנעמי,
ולא הצליח. לקח אותה למכשפים ערביים, לרב מטבריה, לכל מי שהציע
תרופה, אך מרפא לא נמצא.
עם משפחתנו לא שמר על קשר. ז'ידים. סבא לולק ידע תמיד היכן
הוא, כמה ילדים יש לו - והסתפק בזה. כל עוד לא באו דרישות
כספיות לא התעניין במעשיו של סבא חיינק, אפילו לא כאשר עזב את
המושב והתיישב בקצה הכפרים הנטושים של איקרית ובירעם.
בשיטוטיו בגליל מצא סבא חיינק את הכפרים, עזובים וחופשיים לכל.
נמשך מיד אל הכנסיה, שמגדל פעמונים חרב עומד בראשה, ואל מרחבי
השממה, העטופים עשב נמוך, שרק עורבים צורחים בו. העביר ימים
ארוכים בגבעות הריקות, בשלוחות הואדי, היכן שבימי החורף נאנקו
נהרות אפורים. בלילות מושלגים, כשגשמים שחורים איימו לסחוף הכל
לחך הנהרות, אהב סבא חיינק לשוטט, נאבק ברוח, בפתיתים הכבדים,
המתערמים, בפחד שהטילה עליו החשיכה היורדת מיערות המירון. סקר
כל חורבה וחורבה בכפרים, בחן אפשרויות בגן עדן זה.
יום אחד לקח את נעמי, שיכן אותה באחת החורבות. ליקט לביתה
לבנים חדשות, ובנה לה כתלים, קמין וארובות. בשתי ידיו התקין לה
מטבח וארונות, אגן רחצה וכלי בית. הביא לה נוצות לכסתות
ושמיכות. הביא לה חלונות שגנב מן הכפרים הערביים, ואפילו תפר
וילונות לחלונות. בסמוך לבית הפך כמה מן החורבות לאסמים
מקורים. גידר כמה חצרות, וכלא שם עיזים. עם תושביהם העקורים של
איקרית ובירעם, השבים מדי עת לבחון את כפריהם, לא התעסק הרבה.
כיבד אותם, והכריח אותם לכבד אותו. בדרך כלל הרחיקם מעליו.
לפעמים קנה מהם תכשיטים עבור נעמי, ובתמורה מכר להם כדורי
אופטלגין שגנב בקיבוצים.
מדי יום היה יוצא למלאכותיו, ומדי יום חזר עם דבר מה עבור
נעמי. הביא לה תפוחים וחבושים מעצים מיסתוריים שמצא בשיטוטיו,
מי יודע היכן. נשא אליה מים טהורים מבארות נסתרות. קנה לה
חרוזים וקלפים וצמר וזכוכיות. גם צד עבורה חזירים וצביי בר,
שפנים וחוגלות, עד שביקשה שיחדל. בדרך לא דרך מצאה נעמי את
הדת, החלה לפתע לשמור מצוות, להתפלל, להדליק נרות שבת. סבא
חיינק נאלץ לנסוע עימה לצפת, לקנות בשר כשר, להמתין לה שתטבול,
לשבת איתה אצל רבנים, בבתי קהילה, בבית הכנסת.
הוא נשא את עקרותה בשתיקה, לא התרעם על הפועלים שנאלץ לשכור
לאיסוף תפוחי האדמה, במקום להעזר בבנים משלו. בנה לה חיי
מלכות, ולא נטר לה שהיא נוטה לבקר אצל בני משפחתה, הז'ידים,
בלעדיו ועימו, לברוח מדי פעם, מי יודע לאן.
את מי שאהב סבא חיינק, נפלה עליו הגזירה לאהוב גם אותו. גם בין
אנשים, גם בין חיות. סבא חיינק אהב נשרים ואהב עורבים. לא שכח
אותם כשמצא פגר טלה בדיר. הוא אהב את זאבי הבר, והניח להם
לפעמים לפרוץ אל המכלאות. אבל יותר מכל אהב סבא חיינק חסידות,
וזוג מהם, לפי תפילתו, הקים קן קבוע על ארובת ביתו.
נעמי וסבא חיינק חיו בקצה הכפרים הנטושים, חשוכי ילדים, רחוקים
מן המשפחה. גם כששכנעה אותו לאסוף אל ביתם את שלושת ילדיה של
תמר המנוחה, כדי שתוכל לגדלם כראוי, ליד אביהם, וגם כאשר גררה
אותו לפגוש מעט בני אדם - בני משפחתה, ידידים יהודים מצפת,
רעים מן הקיבוץ - מעולם לא עלה בדעתו של סבא חיינק להקים קשר
עימנו.
מספרים שהופעתו הראשונה במשפחתנו היתה בברית המילה שלי, ביום
ט' באב תשכ"ג. משום מה הופיע, חגיגי בחולצה לבנה, בשיער צהבהב
מסורק יפה, וכובע מצחיה שצוחצחו ממנו כתמי השומן. לא הרבו
להביט בו, גם העלימו עין מתהייתו המילעלית המפורשת - איפה
אויכל? איפה משקה? ביום צום תשעה באב. נאלמו כולם, נפעמים, מול
דמותה של נעמי, עיניה התכולות ושיערה האפור, חוטם העייט, צלעות
הלחיים. גפן מלאכים, איקון יפהפה, אציל, בשמלת איכרות לבנה,
ומבט נבוך. רצינו מיד שתלד לנו. שתתן חיים במשפחתנו. הגוף
השלוו, התמיר, נועד לצאצאינו. רצינו למצות את מעיין החיים, גם
במחיר העירוב עם סבא חיינק.
באדיבות בירכו אותה, התחברו עימה. ביררו - היכן השאירה את
הילדים? הלחישה חלפה באולם - עקרה. בתוקף תחושה סתומה הביאו
אותה לעריסתי, סגולה לפריון שנהגתה בו במקום.
עוד הרבה תפילות נאמרו בלחש למענה, הרבה ברכות הועתרו עליה,
ובקץ הקיצים גם נזכרו לשאול - התברר, פנקס קופת חולים אין,
רופאים לא ניסתה. רק מכשפים וידעונית וחובש אחד. נעמי נשלחה אל
הרופאים, וכעבור שנה החלו לידותיה. אני, שורש הסגולות, מעט
נשכחתי, וילדיה שילדה בגיל שלושים וחמש ושלושים ושש ושלושים
ושבע, עד שלא הצליחה המיילדת לעצור את שטף הדם בלידתה את עוז,
בנה הרביעי, אינם מיוחסים לי.
אהבנו את נעמי. האבל היה כבד. המשפחה לא השלימה עם המוות הזה -
הנה נגענו בחיים, במעיין עצמו. ואיך, במקום דודה אקה או דודה
פרידה, פתאום, נלקחה נעמי.
גם סבא חיינק לא השלים עם מותה. אפשר האשים את עצמו. בלילה
שכרעה ללדת את עוז, מוקדם מן הצפוי, רץ בשלג עשרים קילומטר -
הסוסים תעו בדרך, נבהלו, התעוורו בסנוורים. אבל עד שהצליח
להביא אל מיטתה את המיילדת, זקנה מאחד הכפרים,  מתה נעמי. הוא
שב עם בניו אל הקיבוץ, ניסה במפתיע להתגורר גם הוא במסגרת
חוקיו של 'השומר הצעיר'.  
בסוף אותה שנה פרצה מלחמת יום הכיפורים. לאחריה עזב זאב,
הבכור, 1953 - 1975, את הקיבוץ. נסע לעבוד בשדות הנפט בקנדה,
ונספה שם בהתבקעות קרח.
סבא חיינק התאבל מאד על בכורו, אך יש אומרים, דק-מן-הדק, על
פניו עלתה נימה של שביעות רצון. בכל זאת, טביעה בנהר קפוא.
שנה אחר כך נהרג דב, 1954 - 1976, בנו השני, שיש אומרים שהיה
סוכן 'מוסד', ויש אומרים משהו סודי יותר. באירופה, בשליחות,
בשני כדורים. שלושה אנשים, ואחד מהם בלבוש כומר.
ב1978- דרסה עגלת חציר את שגיא, בנה השני של נעמי.
סבא חיינק לקח את בניו הנותרים, והחל עורך מסע אינסופי בארץ
ישראל הקטנה, לחמוק מדמותו הפולנית, מגורל העגלון האיכרי. עבר
מעיר לעיר, ממשלח יד למשלח יד. היה פועל חקלאי בשרון, סבל בפתח
תקווה, פועל דפוס בחיפה. עד באר שבע הגיע, הרחק מהשלגים, ומצא
לו עיסוק כנהג מונית. החליף את בגדיו,  למד עברית, אפילו הצביע
בבחירות - פעם אחת (גנב תעודת זהות, והצביע כארנסט רבינוביץ).
אבל כל הדמויות שגילם, כל המקצועות, הניסיונות, הריחוק מהשלג -
אלה לא חילצו אותו מציפורני דמותו האמיתית, האחת האפשרית,
עגלון פולני בעיר קילצה, במגפי רכבים, וכובע מצחיה שחור. שנות
השלג הארוכות תחת החמסינים היוקדים, הכרוב החמוץ והוודקה שהרסה
שיניו, נשותיו המתות, בניו הנספים, אלה שברו את רוחו. אבל בגיל
חמישים ושתיים, בגלל ויכוח על עודף במכולת, הכיר את אשתו
השלישית.
עתליה.
היא ילדה לו במהירות שלושה ילדים מגופה הצעיר.
כדי להגן עליה ועל ילדיה לקח אותה ואת הבנים רחוק יותר, דרומה
יותר, עד מצפה רמון. שב צפונה רק כשתקפו שלגים את הרמה הגבוהה
של הרי רמון. שב מבוהל לבאר שבע, לחום שאין בו שלג ואין בו
יערות ואין בו חשיכה איטית נופלת. חזר להתפרנס מהמונית,
בחלונות סגורים בחמסין הכבד ביותר, מתעלם מתחינות הנוסעים,
מזיע, עורו מאדים עד ארגמן. בבאר שבע הוליד עם עתליה ילד
נוסף.
סבא חיינק היה ההיפוך הפורה של משפחתנו, איכר פולני, בור וחסר
תסביכים. לא מצאנו בו מעולם שום תועלת ועניין, חוץ מאוסף
הפרפרים שלו, שכלל פרפר בלתי אפשרי, לבנין כרוב בצבע ארגמן,
וחוץ מבנו השלישי, איתן, שהראה לי לראשונה תמונות נשים
עירומות, בשלות יותר מאפי ביום בו הראתה לי את גופה.
עתליה, עניין אחר.
אצילה נוגה ורכה, ככל נשותיו הידועות של סבא חיינק. תימניה
גבוהה, דקה, יחפה תמיד, אצבעותיה מכושפות בשתי טבעות נחושת
לבנה. בגיל עשרים ושלוש התחתנה עם סבא חיינק, מבוגרת מאיתנו
בשנים מעטות, מאוהבת ללא גבול בבן זוגה לבן השיער.
בניה של עתליה ('התימנים הלובלינאים' קראה להם אפי), הצטרפו
למראה שהעניק סבא חיינק לכל בניו, ללא קשר למוצאה של זוגתו.
דמות זהה וקשה, לכל אחד מאחד עשר הבנים. בחבורה אחת מלאה אי
אפשר היה למוצאם. בכוריו של סבא חיינק נהרגו בטרם נולדו ילדיה
של עתליה. אבל קיבוצים חלקיים שלהם כונסו לעיתים במצלמתו
החגיגית של סבא לולק. נכדיו של ראש הגימנסיה העברית בעיר
קילצה, הפדגוג ואיש הרוח דוקטור פוייר, מופיעים בתמונות סביב
אביהם מולידם. רגליהם כרוכות בחותלות, בגדיהם חמצמצים, כבדים.
בני כל הגילים, ולכולם עטוייה ארשת זהה. חבורה אפילה, בורה, של
גבריות אילמת, כנופייה שאיחרה בחמישים שנה את ימי אלכסנדר
זייד.
מגיל צעיר מאד פילסו לעצמם דרכים לחיי מושב או לפנימיות
צבאיות. הם היו גדולים ובודדים. שיערם האפיר לפני שהגיעו לגיל
שמונה עשרה. בצבא שירתו ביחידות שתקניות. היו להם חברות, תמיד
בנות מושבים, תמיד בהירות שיער. כל אחד בעתו מצא לו מקצוע מן
הסוג המושך את הלבבות. אבל גם מקצועותיהם המופלאים - ציידות,
ריגול, קומנדו, כריית פחם - לא עטפו אותם מעולם בהילת עניין.
טיפוסים סגפנים, קשים, שהתחברו אל העולם לעיתים רחוקות, על מנת
לשכב עם בנותיו או לקנות ממנו חלף לטרקטור.
סבא לולק צילם אותם הרבה. נהנה לקבץ אותם מול מצלמת הלייקה.
להנציח את אחיו הצעיר עם בניו.
במשפחה בדרך כלל היה סבא לולק מצלם. בנדיבות רבה הציב בכל מקום
את מצלמת הלייקה שלו, מפלצת מתכת שחורה, סבוכת אישיות. לא היה
פשוט להפיק תמונה מוצלחת בלייקה. מנגנוניה הפנימיים הסתכמו
בכפתור הפעלה, כפתור פשוט לכאורה, המזמין לחיצה. אבל תחתיו
רחשה דת של סייגים ותקלות.
הלייקה הזמינה ניסיונות, כשלונות, כיוונונים חוזרים ונשנים.
ממול, הקהל מאבד סבלנותו. אך לבסוף, הכפתור. לחיצה עליו הפיקה
צליל רב רושם, ולעיתים - תמונה אחת.
('שתי לחיצות זה נותן גם רנטגן'. אפי)
סבא חיינק ובניו הסכימו להצטלם, בדרך כלל לא התנגדו. התמונות
לכדו אותם תמיד בוחנים בעיין חשדנית את העדשה, מבטם מזהיר -
בלי חוכמות. אף פעם לא טרחו לבקש אחר כך את התמונות, לא
התעניינו - מה עלה בגורל הרגע שהקפיאה הלייקה? סבא לולק,
מצידו, נהנה לצלמם, באופן נדיר התגבר על צער אי התשלום. אסף את
תמונות אחייניו, הנכפים עליו, פורענות של יורשים בפוטנציה, ואת
התשלום גבה בעקיפין ממצטלמים אחרים.
במשפחה, בדרך כלל, אהבו להצטלם. להנציח עצמם. גם הקרובים,
הידידים, המכרים - כל מי שבא משם. אחרי השואה הנצח היה נחוץ
להם. כאוויר לנשימה, כמזון, כחלק מן הבריאות התקינה. צילמו
עצמם, במצלמות שחורות כבדות, באירועים מכל סוג. מוכיחים את
עצמם - הנה הם קיימים, ממשיים, כאמת מתמטית, כרעיון שהמדע תומך
בו. קיימים. מצולמים במקומות רבים, בנופשים, בחופשות, באחרי
צהריים של בטלה עולצת. ברגעים נשכחים, שגם אותם ביקשו להנציח,
לבל יוכלו הדורות הבאים לטעון - אלה לא התבטלו. התמונות התקבצו
בקושי באלבומים. בדרך כלל נשקקו בעשרותיהם, ללא סדר, בעירבוביה
שדלינו ערבים שלמים. מגלים לפתע את גברת צאנז בבגד ים, את דוד
אנטק מחבק שתי בחורות. מחייך. גם גברת צאנז. והיא מרכזה של
קבוצה מחייכת, על ספסל לחוף אגם, רקע שלגים ותמרור דרך מרמזים
עונה, מרמזים מקום. גן אלמוני, אולי בקראקוב, עצי ערמון נטויים
מלמעלה, והמצטלמים מחייכים. חיוך נבוך של נערה, סבא יוסף שלנו
מחבק את מותניה, כאילו אין אסור ואין חטא בעולם. בובת שלג,
חוטמה גזר, ולמראשותיה כורעים שלושה אלמונים ודוד מנדל -
מחייכים. אביב כלשהוא, בשדה ששביל מטיילים חוצה אותו, חבורה
מתעכבת לרגע עבור המצלמה, אנשיה מחייכים. בגדיהם כבדים גם
בקייץ, פניהם רציניות - הנה אנו ממצים את החיים הטובים. אנו
מתאוששים. שבעים. מרוצים. כבר מתלוננים על הא ודא. וספסלי
הגנים ושולי המדרכות ופתחי הבניינים מלאים אותם, מתקבצים,
מחייכים, המצלמה יוצקת את דמותם על התשליל - קליק, נצח.
סבא לולק אהב לצלם. לפתח תמונות, חינם, זה כבר לא.
דרש כסף, ללא נימוסים מיותרים.
הציב תשלום רגיל לצילום רגיל, ותשלום 'מיוחד' לתצלום מיוחד. מה
'מיוחד'? לא ברור. אבל סבא לולק קבע, 'מיוחד', ומיד התבקש
התעריף המיוחד.