השנה, כמו כל שנה, נערך טקס יום הזכרון בתיכון; נערכו 49 ימי
זכרון במהלך שנות המדינה, לפני הטקס המדובר של שנת היובל.
דמעות רבות של צער זלגו מעינהן של התלמידים, חלקם מתאבלים על
קרוב משפחה שנפל, חלקם מזדהים עם צער המשפחות וחלקם מתוך הרגל,
מתייפחים מתוך הרגל.

השנה הטקס היה חייב להיות שונה, כך חשבו מנהלי האירוע לא סתם
טקס יום הזכרון, אלא טקס יום הזכרון החמישים של מדינת ישראל!
התוכניות הוכנו, המקהלה גויסה וקיימה חזרות, קריינים מרחבי
הכיתות נמצאו וההכנות לטקס כמעט הושלמו; הצליחו להביא נציג של
העיריה, שישא את דברו אודות מלחמות ישראל ויבהיר שחשוב לההרג
למען המדינה, הישג אשר יקדם את המדינה היהודית ארבעה צעדים
קדימה.
הרי בשביל לשפר מדינה אורגנית, יש לקצץ את הענפים הירוקים
והמלבלים ביותר.

שחררו את התלמידים מוקדם מהשיעור, על מנת שיוכלו להגיע עם מצב
רוח מרומם לטקס, שידכא אותם; המורים אף טרחו לציין שהטקס השנה
יהיה יוצא דופן, מפני שיהיה בסימן חמישים שנה למדינה ולמרות
שתוכנו זהה לתוכן הטקס של שנים עברו, עצם היותו בסימן חמישים
שנות מדינה יהודית בארץ ישראך הופך אותו ליוצא דופן.

הטקס החל.
בזמן שהמתופף הכתיב קצב, שנראה לרבים כמגוחך ולאחרים כצבאי
ומרשים, אני התבוננתי על המתרחש מלמעלה.
ילד אחד לקח את העניין אישית והלך להתלונן בנושא, הפריע לו
שמלמעלה גאה התייצבתי, ועוד ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל
ושאני צריך להראות כבוד, בדיוק כמו כל שאר התלמידים.
הוא קיבל תשובה לא אוהדת מצד המורים, אשר השקיטו אותו, הרי טקס
יום הזכרון הוא עניין חשוב שאין להפריע לו ולמהלכו ומה זה משנה
אם אני למעלה או למטה.
הקריין הכריז בקול לעבור לדום להורדת הדגל לחצי התורן והיה
ניתן לראות על פני הילד, כי הוא הבין את את הצביעות שביום,
הזדהיתי איתו;
הם אפילו הביאו חייל שיוריד את הדגל, לשם הסמליות.

קצב התופים עדיין המשיך, החייל ניסה להוריד את הדגל, אך אני
מצידי לא ירדתי; אמשיך להתנוסס בגאון עד שיורידו אותי לחצי
התורן בליבם, הסמליות לא היא אשר חשובה.

סגן המנהל, בכבודו ובעצמו הגיע להוריד את הדגל, הרי חייל צה"ל
אינו מוכשר בטקסים שכאלה; הוא ניסה במיטב כוחו אבל נכשל
במשימתו. ברגע ההוא השרת הביא את הציוד הטכני, שיסייע להוריד
אותי לחצי התורן בשביל הסמליות, שאינה חשובה בכל מקרה.
הבריג כמה ברגים, בעוד קצב התופים החל מעצבן את קהל התלמידים
העצום וציפה שארד למחצית התורן.

כמה תלמידים שמו לב למתרחש והחל להסתודד להתלחש אודותיו,
סמליות מחורבנת לעיתים גורמת לאנשים לפקפק בליבם לגבי התוכן
שבפנים, הוא החשוב והאמיתי.
בשלב הזה, עשרות מורים עטו לעבר התורן, המורה לספורט טיפס
וניסה להוריד אותי בכוח הזרוע, אך כוח הרצון הוא אשר מחזיקני
מעל, לא משב של שובבות אביב, אלא רוחו של הרצון ולכן אף החזק
באדם לא יכל לי.

חתיכת יום זכרון היה בשנת היובל, המקרה התפרסם בעיתונות בדומה
לגלגל הענק, שנותר שלם במקומו לאחר הפגזות צה"ל בביירות,
במלחמת לבנון. היה נדמה כי העניין ישכח בשנים הבאות, אך כמה
הבינו שיש צורך לזכור את תרומתם של החיילים להגנת המדינה,
ולעשות הכל למען קירוב השלום; טקסים גרדנדיוזים ותפלים,
המפגינים סמליות תפלה לא שבו עוד, אלא כאלה המציגים תוכן, רגש
ותקווה שיש בכל אדם, תמיד.