הכרתי אותה מאז שהיא הייתה קטנה. ממש פצפונת.
ראיתי איך היא גדלה ומתפתחת ואפשר לומר שממש עקבתי אחריה בשבע
עיניים.
מרגע לרגע היא רק הפכה להיות יפה יותר.
גם אמא ואבא הכירו אותה והציפו אותה תמיד באהבה כה רבה.
הם לעולם לא חשבו שגם אני רוצה להציף אותה באהבה זו...
זה התחיל בגיל ארבע לערך בביקורים קטנים מדי יום, אף פעם לא
שכחתי לבוא וגם אמא לעולם לא שכחה שאבקר. כל כך יפה תמיד...
ככל שגדלתי הביקורים הפכו תכופים יותר וארוכים יותר. היה לי
כיף כי היא תמיד הייתה מאושרת שבאתי ואולי גם עצובה בלכתי...
עכשיו, אני מבקרת אותה כל יום. נחתכתי אתמול מזכוכית והיא עזרה
לי, למרות שאני יודעת שעמוק בליבה היא רצתה שאשבור את הזכוכית
- היא זו שאמרה לי שכך אגיע לאושר.
"אני יודעת שגם את רוצה", אני לוחשת. "את רוצה שאגע לך בעור
הרך ואעביר את היד בשיערך הרטוב", אני ממשיכה.
היא מחייכת ואני מתמוגגת. מושלמת. היא פשוט מושלמת.
אמא דופקת בדלת בקצב מהיר וכמו נקישות הדלת, פעימות ליבי
גוברות.
היא לא חושדת. היא רק אמרה לי פעם שזה לא בריא אבל מה היא כבר
מבינה?
"אני אוהבת אותך!", צעקתי. "אני רוצה להיות איתך!", המשכתי
בהתלהבות.
הרגשתי שאני הופכת אט אט להיות אדומה, עיניי השחורות נצצו
מדמעות רטובות שבמהרה החליקו על לחיי שתמיד היו חלקות. הסטתי
את השיער הרטוב מהפנים, אני לא יכולה להמשיך ככה יותר! נזכרתי
ברן ואסנת שבילו ביחד אתמול על הספסל בחצר, כל כך מאושרים הם
היו ביחד...
ולמה אני לא יכולה? בגלל זכוכית מרושעת שמופיעה בכל מקום שאת
נמצאת בו. זכוכית שפשוט לא מרפה ממך, היא לא מבינה שאת שלי!
הדם עלה לי לראש, האגרופים התכווצו ובחבטה עזה ניפצתי את
המרושעת!
כמו אתמול, רק שהפעם לגמרי. זהו.
אבל... איפה את יפה? נעלמת לי...
אמא פתחה את הדלת, היא התייאשה מהנקישות שלא זכו לתגובה ושאלה
בבהלה:
"מה קרה למראה?"