איפה הבובה שלי? איפה היא? אולי היא מתחת למיטה, נפלה בזמן
שישנתי או שהיא סתם מתחבאת מהמפלצת שבארון. אולי היא הלכה
למצוא מישהו אחר לארח לו חברה. איפה הבובה שלי? אני חושב שאני
מתחיל להשתגע.

היא נסעה רחוק, את זה אני עוד זוכר. היא נופפה לשלום מהחלון של
האוטובוס. אני חושב שזאת הפעם האחרונה שראיתי אותה. השיער שלה
התנופף ברוח, זו הייתה תספורת חדשה. צבעה את שיערה החום בשחור
סיני והיא גם קיצרה אותו. פעם היה לה שיער ארוך עד המתניים, אך
היא החליטה שמתחשק לה דווקא שינוי אז היא קיצרה אותו ועכשיו
הוא מגיע לה רק עד הכתפיים. היא נשארה יפה כמו תמיד, אם לא
יותר. והאושר שהאיר אותה בצורה מיוחדת. היא הבינה שהנסיעה הזאת
באה עליה רק לטובה. אבל אני... ראיתי את הבובה שלי בפעם
האחרונה.

ניסיתי להיזכר מה עשיתי בה. אולי איבדתי אותה - שכחתי איפה
הנחתי אותה. חסרות לי עיניה חסרות ההבעה שיושבות ומביטות בי
באותו מבט סתום. ופיה הסגור מעולם לא אומר כלום. אולי אני סתם
פרנואיד? לאן היא כבר יכולה ללכת. היא לא תברח ממני סתם כך,
מעולם לא פגעתי בה. טיפלתי בה בצורה הטובה ביותר. לא שמעתי
אותה מתלוננת, היא ידעה לבכות כשרצתה. אני משתגע- איפה היא
עכשיו?!

כשהלכתי ברחוב ובעטתי באבנים לא יכולתי להוציא לעצמי מהראש את
הדמעות שעמדו בעיניה. מצד אחד היא רצתה לנסוע, להכיר עולם חדש,
להעשיר את חייה. אבל מצד שני היא לא רצתה לשנות את תפאורת הבמה
אליה היא התרגלה. איך שהיא אהבה כשהמסך הוסט לצדדים והקהל פצח
במחיאות כפיים רמות. האדרנלין זרם לה בגוף. היא הרגישה על פסגת
האוורסט. הכל הכירו אותה, את הבובה שלי. היא הייתה יפיפיה וכל
חיוך שלה הצליח לשמח גם את האדם האומלל ביותר שעבר ברחוב. כה
מלאת חיים, שמחה מתקתקת כזאת שעכשיו פתאום חסרה לי. תמיד היא
הצחיקה אותי, איך שהיא הייתה מתנועעת כמו לולב שמתנופף ברוח.
אבל בצורה יפה, כזאת חסרת מנוחה. אני עוד רואה אותה מקפצת על
הבמה ומשחקת את משחק חייה.
היא הייתה בובה בלי חוטים, בלי איזו יד שתפעיל אותה, כזאת
שעובדת על בטריות שלעולם לא נגמרות.

אני מתחיל לבכות. אני כבר מיואש לחלוטין. איבדתי את הבובה
היקרה שלי. עם מי עכשיו אני אדבר? את מי אני אשתף בכל החוויות
הכואבות והמשמחות שלי? אני רוצה אותה בחזרה על המיטה שלי כדי
שאוכל לסרק את השיער שלה או שנערוך כמו בכל ערב מסיבת תה עם
שאר הבובות שלי ושלה. שם תמיד היא הייתה מקשיבה לי בלב שלם,
תמיד ידעה איך להקל על על הקשיים שלי.

תמיד הייתי טוען את האנרגיות שלי בבטריות האלה שלה. זו הייתה
הדרך הפשוטה ביותר. לבוא, לשבת מולה, להירגע מפניה הנינוחות
שהיו מחייכות אלי. החזקתי לה את הידיים, ליטפתי את עורה הרך
והמרגיע ועצמתי עיניים. איזו תחושה עילאית. הרגשתי כאילו
התעופפנו באוויר, הרצפה מתחתינו נעלמה ולא רציתי לפתוח עיניים
ולגלות כי הכל אשליה של האושר. ובדיוק במצב שבו כבר לא הרגשנו
את הרצפה, התחלתי לשתף אותה בכל: האהבה הנכזבת וההצלחה המרובה
במבחני הסיום באוניברסיטה, הריב הקשה ההוא שהיה לי עם יריב,
החבר הכי טוב שלי, והרגע המושלם בו האהבה הנכזבת החליטה לשנות
את דעתה. היא הקשיבה לכל מילה שלי, תמיד ידעה מתי להיכנס
ולהגיד את המילים הנכונות. והמילים האלה חדרו לי עמוק לתוך הלב
והזינו אותו באנרגיה כזאת שעזרה לי להמשיך בחיים. וגם היא אותי
שיתפה בחייה, ומאותה אנרגיה שקיבלתי ממנה יעצתי לה. והיא שוב
חייכה. וחיבקה אותי ואמרה תודה. אבל עכשיו היא כבר רחוקה מרחק
שעות נסיעה באוטובוס. אני שוב מרגיש את הרצפה שלרגלי.

אני לא מוכן לצאת מהחדר שלי עד שאני אמצא את הבובה שלי. אני
שוכב על המיטה ובוכה כמו שמעולם לא בכיתי. עוטף את עצמי בשמיכה
מרופטת שמצאתי זרוקה על הרצפה. הדמעות שוטפות את הכרית
והסדינים המלוכלכים ובין דמעה לדמעה אני רואה השתקפות של הבובה
שלי. אבל את הבובה עצמה אני לא מוצא.
תחזירו לי את הבובה שלי, למה לקחתם אותה ממני. הבובה היקרה
שלי. שמישהו יגיד לי בבקשה למה היא עזבה אותי. אני מתחרפן פה
לבד.

פתאום הטלפון שלי צלצל. ידעתי שזאת היא. בכל פעם שהטלפון שלי
צלצל הלב שלי רעד במין עליזות משמחת. מיד ידעתי שזאת הבובה
שלי. היא הצליחה להרטיט את כל גופי. לא חיכיתי אפילו שניה ומיד
עניתי לה.
אני כבר מתגעגעת אליך, אמרה. ואפילו לא עבר יום שלם מאז ראיתיה
מנופפת לי לשלום מהחלון. הודיתי שגם אני מתגעגע. הגעוגעים שלי
אליה הציפו אותי. לא הפסקתי להסתכל בתמונות על תמונות שלנו
יחד. כל הדברים שעשינו יחד, כל השנים שעברו מאז שהכרנו בפעם
הראשונה - הכל מתועד באלבום התמונות.
המעבר לבית החדש היה קל, שמעתי אותה אומרת. הרגשתי את המרחק
המטריד בקול שלה. היא צחקה, אך משום מה הייתה לי הרגשה שהיא
עצובה. למזלה השכנים היו בני גילה, אז היא הכירה מהר מאוד את
יושבי השכונה. היא סיפרה על איזו אחת שהסתובבה עם החבר שלה כל
הזמן והחבר הזה שלה נעץ עיניים בבובה שלי. אני בהחלט מבין
אותו, אי אפשר להוריד את העיניים ממנה. כל כך יפה, אך כל כך
רחוקה. והיה שם עוד אחד שהיא הרגישה שיוכל לשמש לה כחבר טוב,
"כמעט כמוך"... המילים היכו בי. הרגשתי את הקנאה מתפשטת בכל
הגוף. אצבעות הרגליים איבדו תחושה. הקנאה החלה לעלות עם זרם
הדם לאורך הרגליים ומשם נמשכה אל הבטן והטילה את אימתה לכיוון
הידיים שלי. כולי קינאתי בשכן החדש שלה, מי שעתיד להיות החבר
הטוב שלה. שתקתי. לא הצלחתי להניע את שפתי. איבדתי מהאנרגיה
שלי. התחלתי להרגיש כיצד הבובה שלי מתרחקת ממני. זו לא הייתה
עוד שאלה של מרחק, גם הנפש הבינה שאין עוד הרבה זמן לפני שהכל
יגמר.

דפיקה בדלת. אולי זאת היא. אני מפחד לפתוח את הדלת ולגלות ששוב
אני מדמיין שהיא חוזרת הביתה לזרועות שלי, לחדרי הפתוח והאוהב.
עוד פעם שמעתי דפיקה בדלת. ניגבתי את הדמעות, קמתי מהמיטה.
הייתי חלש מכדי לעמוד על הרגליים, נפלתי. ניסיתי לגרור את עצמי
אל הדלת. הבובה שלי מחכה שאני אפתח לה. כל השיער פרוע. ניסיתי
להושיט את היד אל הידית, אבל לא הצלחתי. השענתי את עצמי על
הדלת, נאחד בכסא שהיה זרוק ליד הקיר. אני חושב שאז הגיעה
התמוטטות העצבים הראשונה שלי. שוב נפלתי, חסר הכרה, כולי אחוז
טירוף.
הדלת נפרצה. האור סינוור את החדר החשוך. קולות בהלה וצעקות.
מישהו תפס אותי ברגליים וקילל. השיגעון אפף אותי.

יצא לנו פעם אחת לטייל ביחד בחו"ל. זה היה קצת לפני הצבא. טסנו
שבוע לתורכיה. ארץ יפיפיה, הכל צומח בירוק, הרים שופעים צבע,
כפרים קטנים מוקפים הרים ומים. התורכים שכבר הצליחו להבין כי
הדרך היחידה להכניס כסף למדינה הוא למסחר את התיירות שלהם.
טסנו רק שנינו, שכרנו חדר ביחד. מיטה אחת. לא היו ביננו סודות,
לא היה שום מתח מיני. רק חברות אפלטונית שהצליחה לנצח כל
מכשול. זה נתן הרגשה טובה לגור ביחד שבוע שלם, כבר התחילו
דיבורים על מגורים משותפים אחרי ששנינו נשתחרר.
יצאנו לחופשה. בטן-גב. היא השתזפה בשמש המחממת, אני שחיתי במים
הקרים. היא התהפכה על הבטן הדקיקה שלה, אני קראתי בספר עב כרס.
היא פתאום פתחה את החזיה ואני פערתי את פי. היא ביקשה שאמרח לה
קרם גוף על הגב. מיותר לציין שעשיתי את זה בשמחה. אבל איזו
הרגשה מוזרה, כזאת עילאית, כאילו הפעם היא זאת שיונקת ממני
אנרגיות, טוענת את הבטריות הנצחיות שלה. לא רציתי שהרגע הזה
יגמר. אבל לטבע הצרכים שלו והשמש שקעה בים.
בערבים יצאנו לרקוד במועדונים הרבים שהציפו את הטיילת שעל
החוף. שתינו קצת אלכוהול, לתפוס את הראש המתאים למוסיקה הלא כל
כך ברורה ששמו התקליטנים התורכים.
ככה כל השבוע, עד שיומיים לפני שהיינו צריכים לחזור ארצה רבנו
על כלום. פשוט התווכחנו על שטויות. כנראה שנמאס לנו להיות
דבוקים אחד לשניה. פעם ראשונה שהרגשתי מרחק מהבובה שלי. את כל
האנרגיות שקיבלתי ממנה היא שאבה בחזרה. היא לא הייתה מוכנה
לחלוק עוד באנרגיות שהיא מייצרת. השלמנו, אבל היא גם החליטה
שהיא לא רוצה לחלוק דירה לאחר הצבא.
הנחתי את התמונות מתורכיה על המיטה. הסתכלתי בשעון, הייתי צריך
ללכת למבחן המסכם שלי לקבלת התואר באוניברסיטה. היא הבטיחה
שתתקשר לאחל לי בהצלחה. הטלפון לא צלצל. הלב עדין פעם, אבל כבר
לא רעד כשנזכר בה. גם שבוע אחרי היא לא התקשרה לאחל לי בהצלחה,
אני הצלחתי בכל מקרה וקיבלתי את התואר שלי. התקשרתי לבשר לה
אבל היא הייתה עסוקה ולא יכלה לדבר, אז ניתקתי.

אני שומע אותה קוראת לי. הבובה שלי לוחשת את השם שלי. אני מחפש
אותה, תר אותה בעיניים שלי. השם כנראה נישא באוויר עם הרוח כי
הבובה שלי רחוקה ממני. איבדתי אותה ויחד איתה את השפיות. אני
אוטם את האזניים שלי כדי לא לשמוע אותה יותר, אבל צלילי קולה
חודרים לי לתוך הראש.
צריך להירגע - פשוט תסתכל על הנקודה שאתה תמיד מבחין כשאתה
כועס, שם בפינה ההיא של החדר. רגע, זה בכלל לא החדר שלי. איפה
אני? איפה הבובה שלי? אולי היא פה לידי. איפה את? תפסיקי לשגע
אותי ולקרוא לי. החדר הזה כל כך לבן. איך הגעתי לפה? מתי? מה
קורה לי? איפה הבובה שלי?

"מה את שומעת?" שאלתי אותה כשהיא סוף סוף החליטה לפנות קצת
מזמנה העמוס ולהתקשר אלי. היא הצמידה את הרמקול לשפופרת הטלפון
ויכולתי לשמוע את השיר:
"הייתי ילד בלילות עצוב
משוטט לבד
לא נתתי לאיש לדעת
את היית אהבת נעורי..."
שוב שמעתי את נשימותיה קרובות לאפרכסת. אהבתי את הצורה הקלילה
בה היא נושמת. בעצם, אהבתי כל דבר שקשור אליה. היא הייתה והיא
תמיד תהיה אהבת נעורי. זה מוזר שפתאום עברה לי המחשבה הזאת
בראש. מעולם לא הרשיתי לעצמי להגיד את שלוש המילים האלו בכל
הנוגע לבובה שלי. לא רצינו ביותר מידידות, ידענו שאם אי פעם
נחליט לקחת את היחסים שלנו צעד אחד קדימה הדבר יהרוס את כל מה
שבנינו. אבל עכשיו כבר לא היה יותר מה להרוס. היא הייתה רחוקה
ממני, היחסים שלנו מעולם לא היו מפורקים כמו עכשיו ונראה לי
שהיא כבר מתחילה לשכוח ממני. אז לקחתי את הסיכון והחלטתי להגיד
לה את המילים הגורליות: "אני אוהב אותך!" היא צחקה ואמרה שגם
היא אוהבת אותי. מודה, הופתעתי. לא ציפיתי לכזאת תגובה. לא
ידעתי שגם היא חשה כך כלפי. הבובה שלי, אהבת נעורי, אמרה שגם
היא אוהבת אותי. שוב עבר רעד קל בלב שלי. אני חושב שאותו רגע
ריחפתי באוויר מבלי שישבתי מולה ועצמתי עיניים. המילים הללו
היו מספיקות בשביל לתת לי את העוצמה לעוף מסביב לעולם ובחזרה.
רציתי לקחת את הבובה שלי ולטיול בן העננים עם הכנפיים שהיא
הצליחה לזרוע בי.
"מה אתה כל כך מופתע?" היא שאלה ואני גמגמתי. לא ידעתי איך
להמשיך את השיחה הזאת. לא ציפיתי לתגובה כזאת. "אתה הרי יודע
שאני אוהבת אותך," היא המשיכה. "כמו אח. אתה החבר הכי טוב שלי
- ברור שאני אוהבת אותך."
ושוב נחתתי על הקרקע. פעם נוספת התנפצה לה האשליה. היא התכוונה
לאהבה אחרת. היא לעולם לא תאהב אותי כאילו הייתי אהבת נעוריה.

"אתה האח הכי טוב שמישהי יכולה לבקש."
לא יודע למה, אבל סיימתי את השיחה. היא שברה אותי. במקום
כנפיים זרעה בי הרס. המילים שלה שיחקו בי כמו בבובה על חוטים.
נראה לי שזאת הייתה הפעם האחרונה שדיברנו.

שב. ישבתי. עכשיו תשכב על הרצפה. כל מה שתגידי. תזחל, אמרתי
תזחל. הקול שלה שלט בי. עשיתי כל מה שהבובה שלי אמרה. היא צחקה
כשזחלתי על הרצפה החלקה הלבנה. תעמוד. היא שיחקה עם החוטים
הארוכים שלה. הבובה קמה לחיים ומשכה בחוטים. היא עמדה במקום
רחוק, איפה שאני לא יכול לראות אותה ונתנה לי פקודות.
הייתי לבד באמצע חדר לבן שזר לי ובראש שלי הקול הפוקד שלה, זה
שמצווה עלי לרקוד כמו טמבל באמצע החדר הריק. אולי הבובה שלי
נוקמת בי כי לא טיפלתי בעין הזכוכית שנתלשה לה מהפרווה. אולי
זאת הסיבה. היא רוצה לנקום בי ולהוכיח לי שגרמתי לה לסבל. אבל
לא התכוונתי. אהבתי את הבובה שלי.
תקפוץ במקום. בובה סתומת רגשות והבעה קפואה בפנים נתנה לי
פקודות ואני הייתי העבד שלה. היא זרקה אותי כמו כדור כדורגל.
בעטה את בעיטת הניצחון שלה. שוב היא צחקה. היא טירפה לי את
המחשבה, שיגעה לי את השכל. אטמתי את האזניים שלי כדי לנסות לא
לשמוע אותה. הצחוק התחזק, גבר על השקט שניסיתי להשיג בין
הידיים הרועדות שלי.
בלי מחשבה, מרוב טירוף, אולי בגלל שהיא ציוותה עלי, התחלתי
לדפוק את הראש בקיר הלבן. פעם אחר פעם. יותר חזק. יותר חזק.
היא צעקה. זה שימח אותה.
אז הגיעה התמוטטות העצבים השניה שלי. נפלתי על הרצפה, מלכלך את
החדר הלבן בדם. לפחות לא שמעתי אותה יותר.

מאז הימים הפכו לשחורים. לא התרכזתי בעבודה שלי אז פיטרו אותי.
לא נתתי את מלוא תשומת הלב לכביש, כמעט הרגתי מישהו. שללו לי
את הרשיון. לא עניתי יותר לטלפונים. יריב ניסה לברר מה קורה
איתי וסילקתי אותו מהבית, הוא לא חזר יותר. אותה אהבה נכזבת
החליטה שהיא לא רוצה אותי יותר. הסתגרתי בתוך החדר ולא רציתי
לראות אף אחד. הבובה שלי שברה אותי.
לא התקלחתי, לא התגלחתי. את הצרכים שלי עשיתי באיזו פינה בחדר.
הפסקתי לאכול ולא שילמתי חשבונות, אז גם נותרתי בלי חשמל. לא
שילמתי לבעל הבית את התשלום החודשי לדירה, התחלתי לשמוע איומים
מעבר לדלת שהוא יסלק אותי מהדירה.
הייתי סגור בחדר שלי, הגפתי את התריסים כי אור השמש הכאיב לי
בעיניים. כל רעש קטן הפך לכאב ראש חזק. מצאתי לי פינה שקטה
בחדר, איזו נקודה שלווה בתוך החדר שלי. ישבתי והבטתי בה במשך
שעות.
איבדתי את הבובה שלי. איפה הבובה שלי? אולי היא מסתתרת מאחורי
הבגדים בארון כי החושך מפחיד אותה. מיהרתי לזרוק את כל הבגדים
מחוץ לארון אבל היא לא הייתה שם. איפה הבובה שלי? בעטתי
בקירות, שברתי זכוכיות. הפכתי את כל החדר.
צרחתי. הטירוף אחז בי, הבובה שלי שיגעה אותי.

שמעתי קולות. הם דיברו עלי. זה היה יריב. תוציא אותי מפה.
תחזיר אותי הביתה, לחדר שלי. שום קול לא יצא לי מהפה. הוא לא
הצליח לשמוע אותי ואני לא הצלחתי לראות - לא יכולתי לפקוח את
העיניים שלי. קראתי לו והוא התעלם ממני.
גם היא הייתה שם. הבובה שלי עמדה ליד יריב. היא שוב הייתה
קרובה אלי. היא נשמעה מודאגת. "מה יהיה איתו?" היא התענינה בי,
דאגה לי.
"המצב שלו לא טוב. נצטרך להשאיר אותו פה לכמה חודשים כדי לאבחן
אותו ולראות את ההתקדמות שלו." זה היה קול שלישי שזר לי. "יש
לכם אולי מושג מה יכול היה לגרום לכל זה?"
הבובה שלי שתקה. איך היא תדע, היא הייתה רחוקה ממני, לא יכלה
לשמוע את המועקות שלי קוראות לה, מחפשות אחריה.
"אין לי מושג." אמר יריב. הרגשתי את העיניים שלו נעוצות בי.
"הוא חיפש את הבובה שלו." אמר הקול השלישי.
זה שבר אותה. היא התחילה לבכות. הרגשתי איך יריב מחבק אותה,
מנחם אותה קרוב ללב שלו. תעזוב אותה, צעקתי אליו והוא התעלם
ממני.
הרעד בלב שלי התחיל להתפשט לכל הגוף. זאת לא הייתה הקנאה, זה
היה משהו אחר. קטלני יותר. היא נבהלה, לא הבינה מה קורה לי. גם
אני לא. כל הגוף שלי רעד, פרפר על המיטה עליה שכבתי. ריצות
מבוהלות נכנסו לתוך החדר ודחפו את יריב ואת הבובה שלי. זאת
הייתה ההתמוטטות האחרונה שלי.

התעוררתי. התנשמתי בכבדות. שכבתי במיטה, מכוסה בשמיכה. כל החדר
חשוך. זה היה חלום. סתם חלום בלהות. אני ממשש את המיטה ומרגיש
בגוף זר במיטה שלי. זו הייתה היא- הבובה שלי. היא חזרה אלי אבל
זה לא החדר שלי. זה החדר הלבן ההוא. נראה לי שאני נמצא בגן
עדן, רק שם שמעתי קיימת השלווה הזאת והטוהר המרגיע.
ואולי היא זה החלום ואני בגהנום? אני נוגע בה, אבל היא לא זזה.
אני הוזה, היא בכלל לא פה. ואולי כן?!