"יותר מדי חם בשבילי", הוא לחש.
"מהשיר שלי?", שאלתי.
הוא חייך. "לא, מעצם המחשבה שדילגנו על הרצאה שלמה."
הנחתי יד על ידו, "אל תדאג, בינתיים הכול ברור לנו, לא?"
"הוא מסתכל עלינו, אני לא רוצה לרמות, אני מעדיף שלא."
עכשיו היה תורי לחייך, "אבל הוא לא בהכרח יודע, אז דווקא
בוא."
הוא הביט בי מופתע, תמיד הוא חשב שאני לוקחת את הדברים
ברצינות, "אנחנו צריכים לשמור על חזות רצינית, את יודעת".
"כן, אבל היא לא תמיד צריכה להיות עניינית", אמרתי ועשיתי
פרצוף כאילו אני מקשיבה ברצינות, דבר ששוב גרם לו לחייך.
הוא לא וויתר, "צריך לתת כבוד למרצה, לא רק להראות שמקשיבים,
אלא להקשיב. אולי גם נלמד משהו על הדרך".
"יש לי את כל הכבוד, אבל כדי להוכיח יכולת צריך לעבוד, לא רק
להיות רציני".
לא דיברנו עד סוף ההרצאה.