אני יושבת וכותבת שוב
לאחר ימים ארוכים של התנתקות מצורך הכתיבה.
תמיד ידעתי שבשביל לשבת ולהזרים על דף את כל רגשותיי
זה צריך ממש לכאוב, זה צריך ממש לבכות
וכרגע זה עצב מתוק.
עכשיו זה לאחר הסערה המסחררת והחונקת
שלא נתנה לאדם שבי לשמוח
לאדם שבי לנוח.
ועכשיו שאני יושבת בחדרי,
בין 4 קירות,
והכול חוזר על עצמו בתוך ראשי
אני מבינה שבעצם אלו החיים
מטפורה של שביל ורדים קוצניים.
מין פרח ארוף ויפהפה שכל גבעולו הוא שביל של קוצים, ואנחנו בני
האדם נמצאים למטה, מנסים לטפס אל היופי הכול כך גבוה ולאורך כל
הדרך נדקרים מאותם הקוצים האכזריים.
ואני חושבת שאני חזקה
ואני כן גאה בעצמי
לאחר כל השנאה העצמית.
אבא, נלחמתי בך הייתי מה שרציתי להיות ולא מה שאתה רצית שאהיה
אהבה,הכאבת לי, אף פעם לא היית הדדית, אף פעם לא נתת מנוחה
אף פעם לא הצלחתי לקרוא לך אהבה.
משפחה,
אף פעם לא היית חמה
אף פעם, לא תהיו משפחה.
חברים רק להעלם הם יודעים
לעולם לא תדעו מה פירוש המילה "חברים"
אני כבר לא בוכה וכבר לא עצוב לי
וזה לא בגלל שהתרגלתי
זה בגלל שהתחזקתי. |