משהו שנכתב לאחר המסע לפולין....



שלשום היה לי יום הולדת עשר. אמא שלי הביאה לי פרח קטן שקטפה
קרוב לגדר של הבית. כל כך התרגשתי, אחרי כל מה שעברה היא זכרה
אותי. החזקתי את הפרח בכל הכח, לא רוצה לעזוב אותו. חיפשתי
משהו לשים בו מים, אבל עד שמצאתי משהו, נבל הפרח. אמא אמרה לא
נורא - היא תביא לי אחד חדש כשתלך לטייל שוב ליד הגדר.
אח שלי הביא לי שני צבעים, שמצא זרוקים באמצע הרחוב. הוא פינה
לי דקה בין כל המלחמות שלו ומיהר הביתה להביא לי לפני שתעבור
לי היום הולדת. הוא גם צירף דף שאוכל לצייר ציור יפה לתלות על
הקיר. באמת שניסיתי, אבל כל מה שיצא היה שחור, חסר כל תקווה.
חוץ מזה לא היה לי מה לצייר.
אבל באמצע הלילה החלטתי לצייר את אבא שלי, שכבר הרבה זמן לא
ראיתי. הוא נלקח למלחמה ויותר לא שמענו ממנו. אמא חושבת שהוא
מת, אבל אני יודעת שהוא שם איפה שהוא שומר עלי. אם לא קרוב, אז
תמיד חושב עלי, וכשתיגמר המלחמה אני אוכל להביא לו את הציור.
ציירתי לו פרח בצבע כחול, קצת דומה לפרח שאמא קטפה לי. רציתי
להראות את הציור לאמא, אבל ידעתי שהיא בוכה, אני תמיד שומעת
אותה בוכה בלילות. היא אומרת שבקרוב נצא מפה, אבל אני יודעת
שהיא משקרת. אנחנו נישאר בתוך הגדר הזאת. אבל אבא - הוא זכה
בחופש שלו, אולי ביום מן הימים הוא ימצא את הציור שציירתי לו.
הוספתי גם שמש קטנה צהובה, שכבר מזמן שכחתי איך היא נראית.
ציירתי לה חיוך כחול.
אתמול מצאתי את אמא שלי, קפואה. היא הייתה שכובה על הרצפה
הקרה, חסרת חיים. ביד שלה ראיתי פרח קטן שיצאה לקטוף בשבילי.
הבאתי לה את הציור, שיהיה איתה תמיד.