היו הייתה אי שם מעבר לקו הירוק אישה בת 20 בשם ליאן. ליאן
הייתה נמוכה מאוד, ובעלת שתי עיניים כחולות ועמוקות מאוד.
לליאן היו כוחות מיוחדים, דבר שיהפוך את הסיפור לבדיוני, אבל
אני חייב להלחיץ אתכם ולומר שהוא ברובו מציאותי לחלוטין.
במיוחד החלק עם הכוחות המיוחדים. כוחותיה המיוחדים היו טמונים
בעיניה הכחולות והעמוקות מאוד. אם פלוני אלמוני היה מסתכל
בעיניה ולו מבט קל, כל עברו היה חוזר אליו ומתערבל בהווה,
וכתוצאה מכך כל המידע השמור במוחו היה נמחק כליל והוא היה נותר
'זומבי' או 'אבי משעלי'. ליאן ידעה על כך, ולכן שמרה על מרחק
מהסביבה האנושית, ונהגה לצאת מהבית רק כשהמצב היה דחוף מאוד.
בוקר אחד יצאה ליאן מפתח הדלת רק כדי לנשום אוויר, כמו בכל
בוקר רגיל היא הייתה יוצאת נושמת ומיד מסתגרת שוב בבית. אלא
שהבוקר הזה לא היה רגיל. בפתח הדלת שכב גוש בצורת אדם, עם
גלימה שחורה, ושער ורוד. ליאן ניסתה לדבר איתו אך הוא לא ענה.
ליאן החליטה להכניס את הבחור לביתה. היא גררה אותו לבפנים
והניחה אותו במטבח. הוא קם אחרי דקה או שתים ואמר: "אויש. מה
השעה?" ליאן השיבה שהשעה 10 וחמישה, ונמנעה ממבטים לדמות
המוזרה. "אני שלי המכשף, וכן אני קוקסינל", אמר המוזר. "קוראים
לי שלי בגלל שההורים שלי התחתנו בקפריסין, ובגלל שאין בקפריסין
שום חוק מזוין נגד נישואים חד-מיניים", אמר שלי המכשף
הקוקסינל, והוריד את הגלימה השחורה. ליאן הופתעה לראות ששלי
לובש חולצה ורודה של 'הייפייב'. "איך הגעת לפה?" שאלה בנימוס.
"אני נשלחתי ע"י ביני, המכשף הקומונר של מחוז ירושלים, כדי
להסיר מעלייך את הכישוף הנורא ששוכן בתוך עינייך, אבל אתמול
בלילה השתכרתי לגמרי ונרדמתי ממש ליד הדלת שלך". אמר, ואכל
מהעוגה שהייתה מונחת על השולחן כבר יומיים. למען האמת ליאן
הייתה נראית יותר מכשף ממנו. עם הבגדים השחורים, המגפיים,
השרשרת של השטן, והעיניים הכחולות והעמוקות מאוד. "הייתי שמחה
מאוד להיפתר מהם!" שמחה ליאן, והרגישה שהסיוט הולך להיגמר
סוף-סוף. "אההמ, שניה... ראית אולי פתק בצבע טורקיז?", שאל
שלי, וליאן הנהנה לשלילה. "אני אבדוק בחוץ". היא יצאה החוצה,
למקום בו מצאה את שלי, ואכן ראתה פתק בצבע טורקיז. דלת השכנים
נפתחה, וליאן ששמחה מאוד, שכחה את הכוחות המיוחדים שלה. אלברט
השכן הממורמר יצא, והביט ישירות בעיניה. לא עברה דקה, ואלברט
מלמל: "כהנא צדק", ונעמד במקום ללא הבעת פנים זועפת כרגיל, או
הבעת פנים כלשהי. ליאן הרגישה פתאום נורא. היא רצה פנימה טרקה
את הדלת, והתיישבה לבכות ליד השולחן שבו ישב שלי הקוקסינל. שלי
הרים אותה, ואמר שהכוחות שלה לא משפיעים על מכשפים או בדואיות.
היא נרגע קצת אחרי ששלי מזג לה כוס מים, ואמרה שהיא רוצה כבר
להפסיק עם זה. שלי חייך, ואמר במבטא הומואי לחלוטין: "תירגעי
חמודה, אני אטפל בזה". הוא אמר 'קאדירנאשנאי', ולפתע מבחנה עם
חומר כחול מבעבע צפה באוויר. "שתי את זה, אל תדאגי זה לא חם,
ותאמרי מה שאני אגיד לך", חייך שלי. ליאן לקחה את המבחנה, שתתה
הכל, והרגישה טשטוש קל. "סופרמגהמקסיקומבוג'יגהסייזבומבסטי",
שלי אמר, בניסיון להישמע מכשפי. ליאן חזרה אחריו.
"סופרמגהמקסיקומבוג'יגהסייזבומבסטי". פתאום החדר החל להסתובב,
וליאן הרגישה שהיא הולכת להקיא. היא החלה לצוף פתאום בחלל
שחור, כשרק הקול של שלי היה מה ששמעה. "רחמנא ליצלן, הגיעה שעת
הגאולה, פתור אותה מייסוריה!" שוב היא חזרה לראות והכל עוד
הסתובב. אחרי מספר דקות הכל התייצב, ושלי כבר לא היה שם. היא
רצה למראה, ועדיין היו לה את זוג העיניים הכחולות והעמוקות
שלה. היא יצאה לרחוב לראות אם זה אכן עבד. היא ראתה ילד קטן
משחק עם עצמו בכדור. "ילד", היא קראה. "איך קוראים לך?" היא
חייכה וחשה מאושרת, כשהילד הביט לה בעיניים ואמר שגלעד. "תודה
שלי הקוקסינל!" היא צעקה לשמים, והכל הפך לצבעוני פתאום.
למחרת בבוקר, ליאן הלכה לארומה. ובאותה הזדמנות ביקשה ראיון
עבודה. היא התקבלה ואחרי שבועיים, הגיע לארומה בחור בשם ת'ם
פרוימוביץ. ת'ם ישב עם שני חברים שלו והם צחקו על כל העולם.
ליאן הביטה בהם, ות'ם הביט לה בעיניים חזק ממש. וכל הילדות שלו
חזרה אליו. פתאום הוא הרגיש נורא מוזר, הוא נזכר בפעם בה הוא
ראה מלאך בוכה, ואת השטן צוחק מבדיחה על השואה, ואת סבא וסבתא
שלו שהספיקו לעבור למקום טוב יותר, וכל העבר משך אותו אחורה,
וגרם לו להבין הרבה מאוד דברים. ליאן אולי תשכח את ת'ם אבל ת'ם
לא ישכח אותה למשך הרבה זמן.
לפעמים ת'ם חושב שהיא מלאך, אבל היא בסך הכל בת אדם, עם עיניים
כחולות ועמוקות.