היינו שוכבים על המיטה שלך והייתי סופר את הבובות, מחלק אותן
לרביעיות, מופתע כל פעם מחדש שהן אינן מתחלקות. הייתי סופר
אותן שוב ושוב, באובססיביות, אבל תמיד נשארו 2 עודפות. אח"כ
הייתי מנסה לחלק אותן ל-3, וזה דווקא התחלק היטב, אבל זה לא
גרם לי שום סיפוק.  
ואהבתי אותך, אהבתי אותך כל-כך בחדר ההוא, על המיטה ההיא,
כשהיינו שוכבים מחובקים. את היית מביטה בי, או בטלוויזיה, או
במשהו אחר, ואני הייתי סופר את הבובות פעם אחר פעם, שעות
ארוכות.
וכשנעלמה בובה את משכת בכתפייך והאשמת את העוזרת, ואני המשכתי
לאהוב אותך, ולספור את הבובות, אבל 41 זה מספר ראשוני ומתסכל,
והוא לא התחלק ל-4, ואפילו לא ל-3, או לכל מספר אחר שהוא.
וכשתשכבי על המיטה שלך עם מישהו אחר, ותביטי בו, או בטלוויזיה,
או במשהו אחר, הוא לא יספור את הבובות של המדף. וגם אם יספור
אותן, לא ינסה לחלק אותן ל-4, או אפילו ל-3, כי איזה סיבה תהיה
לו לעשות כך בעצם? וכשתיפול עוד בובה, ואת תאשימי את העוזרת,
או שסתם לא תחזירי אותה למקומה, הוא ימשיך לשכב שם. ואם יספור
אותן, הן יתחלקו ל-4, ואפילו ל-5, אבל הוא לא יתייחס, או ימשוך
בכתפיו, לא מודע כלל לכך שפעולה חשבונית פשוטה אחת יקנה את כל
אושרי.