ואין זה אלא מוות טבעי של פרפר בתשוקה.
כזה הוא, פשוט, לא תכליתי, חי בכדי למות,
ובדרך, בדרכו, הוא מעניק הנאה וחיים וזהו.
והפרח שיצמח לאחר שימות הפרפר, יהיה תפארת לחייו.

את השינויים שיחולו על עולמו של הפרפר לאחר שילך,
בגלל שילך, יקבל הפרח ויתחסן מהם,
מתוכם ייבנה, ובמעמקי זכרונו ינצור את הרגעים,
בהם עלס באהבים עם הפרפר,
ללא תכלית, ואולי לתכלית, שמראש נועדה לכליה. כפרפר.

חבקי את דמותך, היפרדי מעמי לשלום.
וכנפי הפרפר ישרו, לכשיאפס המעוף,
ויצנחו כמסך המסמן, סוף (?).





(לסיגלית... מי ייתן ואת עדיין מלבלבת)