זה לא היה עוד סיפור על לב שבור, ובחורה ובחור, אהבה. אהבה
ואכזבה. לא, זה היה אחרת.  

נפש תאומה שלי, אהבה היא לא דבר שמת או נעלם. אבל אנשים
נעלמים, ואיבדתי גם אותך. ואתה, אתה לא עוד פריט ברשימה. אתה
האבדה הגדולה ביותר. אני שואלת את עצמי, אולי ויתרתי עלייך
באמת. אבל זה חסר טעם. בחרתי בחירות אחרות בחיים.

אני כל-כך מתגעגעת אלייך. לאיך שהיה פעם, בהתחלה ומזמן. לא
שאלת אז אם אני אוהבת, לא הרגשתי קרועה. ובכל העולם כולו היינו
לבד, רק אני ואתה. הידיים שלך מחבקות אותי בלילה, מגנות.
וכשסיפורי אהבתם של אחרים מתממשים, נשברים ומתאחים, סיפור
אהבתנו נמשך לבדו על ציר אחר, שלא קיים כאן. ואהבתנו, היא
מצהירה שהיא קיימת, אפילו שהיא רחוקה. והיא רחוקה.
למה היא רחוקה?

עדיין אין לתקופה הזו תחליף. אבל אילו יכולתי רק, אילו יכולתי
רק שתישאר אצלי. אילו יכולתי אחורה לחזור, לא הייתי מכאיבה לך
מראש, והיינו יכולים לאהוב בלי למשוך חבלים, בלי לבכות, בלי
לכעוס.
והיית מאמין לי כשהייתי אומרת שאני אוהבת, והיית צוחק גם לידי.
האושר היה בא מעצמו, והיה לנו טוב.

היה לי טוב כשאתה איתי.