כמו עכשיו, כשאני מסתכל בחלון אל הלילה הקפוא והארור הזה,
רואה בבואתי,
מתקשה להאמין שזה עצמי
משוה בקושי עם תמונות קמוטות שחור-לבן.

צובט את התמונה
צובט את עצמי מתוך שינה,
צובט שיר בן עשרים ושמונה,
קבור בחצר כנסיה נושנה,
איתך, ואת כה דומה ושונה.
הזר שהונח עלייך בתחילת המאה האחרונה,
נסוג, קמל, הפך אזוב.

אני חושב עליך, אני וארט,
טרנסאטלנטית שכמותך,
בעוד הכביסה המסתובבת ברחש
מסלקת שאריות המגע האחרון שלך במכנסי
הדי קולך הגווע מנשבים בעור-התוף שלי.

ניו-יורק, מרץ 2000