אני מערבבת, מערבבת, מערבבת.
מניחה את העט.
לוגמת.
מוסיפה עוד קפאין.
ועוד...
משאירה כמות מזערית למאוחר יותר,
כשאזדקק לאבקה החומה הזאת
בטרם אטוש את טירופי האנוכי
בבית,
בטרם אסיר את מסיכת החולין שלי
כדי לדדות אט אט אל עבר האחר,
המיוחד,
המזיוף.

איתו - נחזיק ידיים.
יסב מבטו ממני,
(הו, כמה מאוס,
יותר נחות הן על הרקע
מאשר על נקודותיי כחולות הרואי.)
איתו - נחליף הברות,
הוא בגמגומו המתיש,
אני במעני המשלים
את דבריו הקטועים.

כך,
בדיוק כך,
יחדיו,
(כמזויף),
נצעד אל עבר קרן השמש היחידה,
הגוועת בעלטה.
שביל בטון,
לפעמים אבני חצץ מעיקות,
כל כמה מטרים
ישמיע המייתו הרועמת,
צחוק פרוע,
מדוד, קצוב עד לזרא,
עליו אשיב בשלי
ההולך ומידמה לו
עם כל לצון חדש.

זוגות זוגות
יעברו הם על פנינו.
אז נשתתק,
או נמלמל לראווה.
הבו לי הפסקה,
רק רגע.
אוה, איזו הטענה!
את שארית החום חום הזה
שבספל
גמעתי.
את קומץ גרגירי החום - לבן,
שהותרתי,
עם לא מעט תחכום,
בתחתית הפלדה המעוגלת,
מתוק ומר,
אוריק ללועי,
בטרם צאת.

כימיקלי העזר כנגדי
כבר יהיו בפעולתם
הכפויה,
ילהיטו לבי,
ירטיטו עצביי,
יסירו הלוט מעם ישותי,
ישספו חרבות מגיניי.

אני באה אליך,
קרב אלי,
הנני כאן כמוך גם,
יחד נסלף
יחד נתעורר מהחלום,
מהאמת, מהדמיון,
בוא,
החזק בי,
צור אותי,
קחני
אל מה
שהכל חבוי בתוכו,
ומתוכו
כלום
אינו מוכל
בי.