מבטים מתרוצצים ללא הרף.
אף אחד לא מתעייף, לא מפסיק.
אני בצד כולם ניצבת.
רוצה להתכרבל בעצמי.

רגליים הולכות, נעות לכיוונים שונים.
כל זוג כל-כך שונה ועצמאי.
לוקחות את עצמן לאן שהן רק יכולות.
אני רק יושבת, ממשיכה לבהות.

העצים מתנודדים, הרוח נושבת.
חרקים קטנים לא מרפים.
אני על הדשא הירוק יושבת.
מחפשת פרפרים במבטי.

הגיע הזמן ללכת,
אחרי שבהו והלכו.
אחרי שהיה נעים. וקר.
סגרירי ואפל.

קמה עם דבריי.
מבט אחרון.
מפנה את גבי ומתחילה ללכת.
מה שבטוח, זה לא גן-עדן.

21/5/04