ניצבת מול המראה.
רק אני. אני עצמי ואנוכי.
בוהה בי בעיניי הקטנות שמסרבות להפקח.
הן כל-כך קטנות עכשיו, שהדמעות שיוצאות מהן שקופות.

נסוגה לאחור. מביטה עוד מבט.
היד מונחת על הלחי, משכיחה דמעות שזלגו.
מביטה במבט התמים, עם העיניים האלה.
השנאה לא תגמר לעולם.

עוד כמה צעדים אחורה, מבלי להתקל בשום דבר.
הדרך חלקה. והמבט עדיין מופנה למראה.
מרימה משהו כבד, אפילו לא שמה לב מה.
זורקת לעבר המראה, מנפצת אותה לרסיסים.

זה מה שהייתי רוצה לעשות לי, כי הפעם אני אשמה.
הפעם אני זו שלא פקחתי את עיניי בכוח.
הפעם אני זו שהתעלמתי מהכל.
שנתנתי להכל מהידיים שלי ליפול.

21/5/04