בית קטן לא רחוק מהים, שני חדרים בסך הכל. הכפר הקרוב נמצא
במרחק של כמה עשרות קילומטרים. כבר כמה ימים שהגשם לא מפסיק
לרדת, והדליים ברחבי הדירה, מתחת לחורים בתיקרה, כבר התמלאו עד
שפתם, ושוב הגיע הזמן להחליף. ריח חריף של גוויה טריה מהחוף,
שמגיע עד כאן.

זנזיבר טובה בשבילי. שקט, אוויר, ים. אף אחד לא מפריע לי.
כשהגעתי לכאן, שני בחורים שחורים וצעירים עזרו לי לבנות את
הבית, ומאחוריו, חלקה קטנה של אורז ותירס. כארבע-מאות מטרים
מהבית ישנה באר של מים מתוקים, ופעם בשלושה ימים אני מביאה כמה
דליים, ממלאת אותם וסוחבת אותם הביתה, אחד בכל פעם.

זה היה הרעיון של ליה לבוא לכאן. אחר-צהריים ירושלמי חם ומשעמם
אחד, היא סובבה את הגלובוס ואצבעה נחתה בדיוק כאן, על האי הזה.
אני הסכמתי, ולו רק בגלל השיעמום הזה, של אחרי שיחרור, והפחד
הזה, מהחיים שאוטוטו מגיעים על-אמת. כמה חודשים, לא להודו, לא
לנפאל, לא לאמריקה ולא לאירופה. ההורים שלי הגיבו בחצי חיוך,
וכשצילצלתי אליהם כדי להיפרד, חמש דקות לפני שהגיעה המונית
שלקחה אותנו לשדה התעופה, הם עדיין חשבו שאני צוחקת. לפני חמש
שנים קיבלתי מהם מכתב, אין לי מושג מאיפה הם ידעו שאני כאן,
קשה לי להאמין שליה גילתה להם. ולפני שנתיים, ליה כתבה לי על
ההלוויה היפה שערכו לי, אחרי שאפסו כל הסיכויים למצוא אותי.
אפילו היא חשבה שמתתי. למה היא כותבת לי, אם כך. לא טרחתי
להשיב לא להורי ולא לה, היא נטשה אותי כך לבד, אחרי חודש וחצי,
אמרה שהגעגועים לאיתן הורגים אותה. ורק נשבעה לי, שלעולם,
לעולם לא תגלה לאיש היכן אני.

אני פותחת את מגירת הזכרונות, מתחת לארון הבגדים. יש שם תמונה
של עדאל, שהשאיר לי לפני שעזב, לפני חצי שנה. חשבתי אז שהוא
יפה, הוא הסתובב עם הכאפיה שלו על הראש, וזה הצחיק אותי. אולי
זה הזכיר לי את הבית. הלכתי לכפר לפני פחות משנה, לקנות אוכל
ותרופות, והוא בדיוק יצא מהמסגד, אחרי איזו תפילה. הבטתי בו
כמה דקות, והוא השפיל את עיניו, נבוך. התקרבתי אליו וליטפתי את
הכאפיה שלו, ואת הזיפים הנעימים על סנטרו. הלכנו לבית הקפה
הקטן, שהיה ביקתה חשוכה עם איש זקן שמכר אך ורק קפה שחור.
התישבנו ליד אחד השולחנות, והתחלנו לדבר. הוא סיפר לי שהוא
נגר. אמרתי לו שבדיוק נשבר לי הארון בבית, ושאולי הוא יכול
לעזור לי. הלכנו ביחד, עדאל הביט כל הזמן אל הצדדים, חשש
שחבריו יראו אותנו כך, ואני התעקשתי להניח את ידי על כתפו,
דווקא, הולכת בראש זקוף, המקומיים מביטים באישה הזרה והבהירה
מדי, ובצעיר הערבי המפוחד. אנחנו מתרחקים מהכפר, מגיעים אל
הבית שלי, הוא מביט סביבו בהישתאות, שואל באנגלית עילגת  אם
עשיתי הכל לבדי, המקומיים כאן לא רגילים שנשים עושות משהו
לבדן, ואני רק מחייכת, הוא נראה עכשיו כמו ילד בן שתים-עשרה
שלא יודע מה עושים עם בחורה, אז אני לוקחת את היוזמה. ראשונה
יורדת הכאפיה, ומתחתיה, הפתעה, שיער בהיר ורך. הוא מתחיל לצבור
ביטחון, כאילו הכאפיה שלראשו הגבילה אותו עד כה, כשאללה מעליו.
החולצה שלגופי נעלמת במהרה, הוא מופתע לגלות שזה כל כך פשוט,
כשמתחת אין כלום. אני עוזרת לו להתיר את הקשר שבחצאית, וגם פה
הוא כאילו משתומם, שאני מתהלכת ככה ברחובות, שתי חתיכות בד
לגופי ותו לא. אני מתירה את החגורה המוזרה שלגופו, ואז השימלה
משתחררת מעצמה, נופלת. אולי נקרעת בדרך.  תנועותיו מגושמות
קצת, אבל הידיים שלו נעימות. כאן, ועכשיו, דו-קיום
יהודי-ערבי.

למחרת, עדאל חזר לכפר, ארז כמה תיקים, נפרד לשלום ממשפחתו
ומחבריו, ועבר לגור איתי. סוף סוף מישהו ישן לצידי על המיטה
הזוגית. בבקרים, היינו יורדים יד ביד אל החוף, יושבים עם
הרגליים בתוך המים, ושותקים. אחר כך היינו מלקטים את האורז,
מבשלים אותו, ואוכלים. היינו יוצאים לטיול, בכיוון הכפר,
לפעמים מגיעים, לפעמים מחשיך לפני שהיינו מספיקים להגיע, ואז
היינו מסתובבים וחוזרים הביתה, והולכים לישון מחובקים. היום,
בהסתכלות אחורה, אני יכולה להגיד  שזו היתה התקופה היפה בחיי.
אבל היא נמשכה רק שלושה חודשים. כשהבטן שלי התחילה לתפוח, עדאל
היה נעלם ימים שלמים, יוצא עם האור הראשון, וחוזר רק בלילה.
הייתי שומעת אותו פותח את הדלת ומתפללת שיכנס למיטה לצידי, אבל
תמיד הוא היה בוחר בסלון, ובבוקר, שוב הייתי מתעוררת כשהכרית
שלראשי עדיין רטובה, ועדאל שוב היה מספיק לצאת לפני שהתעוררתי.
ביום אחד כזה, הוא חזר הביתה בצהריים, וקרא לי לשבת לידו
במיטה. קיוויתי, שהנה, שוב, זה הולך לקרות. אולי הוא כבר הספיק
לסלוח לי על הפשע שלא ביצעתי. הוא הרים מעט את החולצה שלי, ושם
את ידו על הבטן הקטנה. היצור החי שבפנים בעט באותו רגע. ראיתי
את ההלם על פניו. נזכרתי בפניו כשראיתי אותו לראשונה, יוצא
מהמסגד. פנים ילדותיות, בתוליות. כזה הוא היה עכשיו. לא מאמין.
שמעתי אותו אומר בשקט, זה לא יכול להיות, זה לא אני, ויצא
מהבית. בבוקר, כשקמתי, הוא שוב לא היה בבית. הפעם, גם כל
הדברים שלו נעלמו איתו.

עוד חמישה חודשים עברו, והבטן המשיכה לתפוח. לא היה איש לידי
כשהתחילו הצירים, ולכפר לא רציתי, ולא יכולתי ללכת. המצעים
התמלאו בדם, הבית רעד מהצעקות שלי. יצור קטן בקע מתוכי, עדאל
קטן, תינוק שיגדל ללא אביו עדיף לו שלא יגדל. נשימתו הראשונה,
התמימה, היתה גם האחרונה. הנחתי עליו את הכרית עד ששתק מבכיו,
אותה כרית שהרטבתי בדמעותי על אביו, שהשיב את הכאפיה וחזר
למסגד.

בזנזיבר, על חוף הים, בור קטן ובתוכו עדאל, ללא הלוויה וללא
מצבה.