"הלו?"
"אני לא מסוגל יותר".
"תחזיק מעמד".
"לא יכול".
"אז מה אתה רוצה שאגיד? או אעשה?".
"כל דבר. רק תהיי פה".
"אני פה ממזמן. תצא ממסכת העשן ותראה".
"ניסיתי".
"ו...?".
"לא הלך. לא משנה כמה. נשבע לך, התאמצתי, אבל...".
"לא הצלחת".
שתיקה. מרגישה את המתח בקול שלך.
"רוצה שאבוא?".
"למה?".
"כדי שפשוט אהיה, ככה רצית לא?".
"אני לא יודע. הכל מתערבב לי בראש...".
"התחלנו עם הציטוטים שלך? הם לא יעזרו, כבר אמרתי לך".
"אבל הם מתארים אותי".
"גם אני יכולה לתאר אותך. אבל לא נראה לי שאתה צריך שיתארו
אותך...אתה צריך לצאת מהתיאורים האלו, כי הם מתחילים להתיישן
וכבר לא לעשות רושם".
"הם לא נועדו לעשות רושם".
"אז תפסיק להשתמש בהם".
"החלטת לעצבן אותי?".
"אתה זה שהתקשרת. רוצה שאני אהיה לידך או לא?".
"רוצה, בטח, אבל.."
"אבל מה?"
"לא יודע אם כדאי. לא רוצה לפגוע..."
"אני רגילה להיפגע".
"אז תפסיקי עם זה. הרגל רע צריך לשבור, לא אמרו לך את זה
פעם?".
"אמרו, אז מה? אני אוהבת לחזור על טעויות, משום מה...".
"אז את דפוקה".
"תודה, אני יודעת. גם לך לא חסר".
"התחלנו?".
שתקתי. לאן הכל הדרדר???
"התחלנו כבר ממזמן. לפני שנה וחצי, זוכר?".
"לא שוכח אף פעם".
"כבר אז הייתי".
"נכון".
"ואיפה אני עכשיו?".
"בחייך, את יודעת שכלום לא השתנה בינינו".
"הא, וואלה? כי דווקא היה נדמה לי שכן".
"אז טעית. אני עדיין אוהב אותך".
"אוהב, בטח שאוהב. גם אני אותך. אבל לפעמים לא מספיק...לאן
הלכת?".
"לא הלכתי לשומקום. פשוט התרחקתי. תביני, השתנתי".
"אבל גם אני. ואתה לא היית פה כשזה קרה. ועכשיו חזרת ואתה חושב
שהכל אותו דבר".
"אני חושב שאפשר להמשיך מאותה נקודה".
"ומה היא בדיוק?".
"נקודת ההתחלה. אהבה".
"פספסנו כבר את הנקודה הזאת במהלך הזמן".
"אבל היא עדיין קיימת, לא?".
"כן. אבל לא כנקודת התחלה".
"אלא?".
"נקודת סיום".