האמת שמאחורי האיש שמאחורי האגדה. - 'אוטוביוגרפיה'

(פרק מתוך אוטוביוגרפיה הנכתבת בשנים אלו)

השכלה אקדמית ושאר שטויות מהווי האוניברסיטה

כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה לא ידעתי מה באמת חיפשתי שם.
ולמעשה זה גם לא היה חשוב, כל עוד אכן מצאתי זאת. לא היו לי
חברים של ממש בקולג' למרות שהייתי חבר טוב של רבים מעמיתי
לספסל הלימודים. אני מניח שההבדל היה נעוץ בהבדלי תפיסת מושג
החברות. בשלב מסוים התחיל להציק לי החסך החברתי. בעיקר בשל
העובדה שאנג'י, עם כל אהבתי אליה, לא יכלה למלא את החלל שנוצר
עקב ניתוקי החלקי מהחברה.
שלא תהיה אי הבנה, היו לי חיים חברתיים סוערים ומלאים במסגרת
האונברסיטה, אך הפלפל, שאר הרוח היה חסר. גם לעבוד בחוץ כמעט
ולא היה לי זמן. והתחלתי למעשה להתפתח בשני כיוונים. ראשית
אקדים ואומר כי ניתחתי את הצלחתי המקצועית וניסיתי לבודד את
הגורמים שהיו בבסיסה. כשחשבתי שעשיתי זאת בהצלחה פניתי כאמור
לשני כיוונים. האחד היה עבודה באוניברסיטה מול סטודנטים וחברים
והשני היה בעבודתי עם סר רוברט, זה האחרון היה הקשה מבין
השניים, בשל העובדה שהייתי שכיר ולמעשה שליטתי על כיווני
העבודה שלי היתה מוגבלת. למרות זאת הצלחתי לגרום לסר רוברט
להפעיל אותי בכיוונים הרצויים לי. באונברסיטה היו הדברים כמובן
קלים יותר, עסקתי בעיקר במתן שירותי השראה לסטודנטים לפני
בחינות, אחרי הכל מי לא ינצל את שרותיו של נותן ההשראה של סר
רוברט מייס. הצלחתי קנתה לה שם דבר, ועד מהרה מקובל היה לחשוב
כי לא ניתן לעבור בחינה בציון טוב ללא שמוש בשרותי.
אחד הדברים המשעשים ביותר באונברסיטה היה מידת הרצינות
שהפרופסורים ייחסו לעצמם, ואף יותר מכך, הדרך בה חלק בלתי
מבוטל מהסטודנטים אימץ גישה זו תוך ייחוס רצינות יתר לא רק
כלפי עצמם כי אם גם כלפי המרצים. הגדיל לעשות בענין זה דאגי
טיילור. דאגי היה בן למשפחה מן המעמד הבינוני הגבוה. אביו היה
בנקאי חשוב בסיטי ועתידו המקצועי של דאגי הותווה מראש זמן רב
לפני שהוא למד לדבר. הכל היה טוב ויפה לולא בעיה אחת אמנם קטנה
אך בהחלט לא שולית. דאגי היה טיפש אבל באמת טיפש. לאדם ממעמדו
של דאגי חסרונם של אי אלו יחידות עבוד נתונים לא אמורה להוות
בעיה מיוחדת, הבעיה היתה שהוא חונך לחשוב שהוא גאון, ובאמת
ובתמים האמין כך. ממילא כל השאר היו בעיניו יצורים נחותים
שהתקשו להבין את גדולתו כמו גם את אופי מחשבתו. כדי להבהיר עד
כמה היתה הבעיה חריפה, נסו לדמין לעצמכם דו שיח עם אדם מטומטם
עד אימה, בו אתם אומרים לו שהוא מטומטם,ותומכים את אמירתכם
במספר דוגמאות בהן טימטומו בלט ללא יכולת טשטוש או פרשנות
מתחסדת, והוא עונה לכם: אני מטומטם?!, אתם מטומטים! ולא מתייחס
לאף אחת מהטענות העניניות שהעלתם בפניו. לכאורה בזבוז זמן, אבל
אתם ממשיכים להתווכח איתו עוד ועוד, ומאזינים בחימה בלתי ניתנת
לעצירה לקשקושיו המלאים אודות ההוכחות החד משמעיות לעובדת
היותכם המטומטים ביצורים שאי פעם דרכו על כדור הארץ. לכאורה מה
יותר פשוט מלעצור את הויכוח וללכת. אבל משהו מפחיד אותכם בכל
זאת. המשהו הזה, הוא העובדה שידידכם רפה השכל בטוח בטימטומכם
בה במידה שאתם בטוחים בטימטומו, הוא נימצא למעשה באותו מצב
נפשי בו נמצאים אתם ומרגיש את אותם תחושות זעם שאתם מרגישים
למשמע ההסברים שלכם שנראים בעיניו כחסרי הגיון בסיסי. בשלב הזה
יכול להיות אפילו שהוא בטוח יותר מכם בחוכמתו ובטימטומכם
המוחלט כי אתם באמת מתחילים לפקפק. הרי אם בעצם הוא נימצא
באותו מצב נפשי בו אתם נימצאים הרי שמבחינתו אתם מטומטמים
בדיוק כפי שמבחינתכם הוא מטומטם ומי יתקע לידיכם שמבחינה
אוביקטיבית חכמים אתם ממנו. ניסיתם לחשוב על זה פעם?! יש בכלל
חוכמה אוביקטיבית? מה הופך את המיעוט המכונה חכם לצודק יותר
מההמונים. הרי רוב רובם של המטומטים בטוחים כאמור בחוכמתם
היתרה? דאגי, לא רק שבטוח היה בחוכמתו, אלא אף ייחס לעצמו את
המקום המכובד של שולי השוליים. דהיינו אם לקחת את אוכלסית
האנשים החכמים כמיקרו קוסמוס של האוכלוסיה בכללה, הרי דאגלאס
ידידנו היה המיעוט המכונה חכם בתוך אותו מיעוט חכם. בעיניו
אנשים השיכים לפלח האוכלוסיה שהוא השתייך אליו היו או בנקאים
מצליחים בסיטי או פרופסורים באוניברסיטה. לאור כל זאת ניתן
אולי להבין את הרצינות התהומית שהוא ייחס לפרופסורים שכמובן
אהבו זאת וגמלו בהתיחסות רצינית מצידם. הסיפטום הידוע מכל של
התיחסות רצינית הדדית שכזו, הוא ה'שיכנוע העצמי המזין את
עצמו'. מדובר בשניים או יותר אנשים המתוכחים על נושא מסוים אלא
שבהבדל קטן מויכוח רגיל, הם מסכימים בכל  - האחד לדברי השני.
הם יכולים לעמוד שעה ולומר את אותם דברים באין סוף ניסוחים.
ולצאת בהרגשה נפלאה שהם מיצו את הנושא על כל ההתנגדויות
האפשריות לדעתם, והם אכן צודקים. כך למעשה ניראו אותם הרצאות
בהם לקח חלק דאגי.
מיותר לציין שדאגי ואנכי לא היינו מה שמקובל לכנות חברים. עם
זאת דאגי, כמו כל מי שלמד איתי באותה תקופה, רצה מאד להנות
משרותי ההשראה שלי לפני המבחנים. הוא תרץ את הענין בכך שטען
שאני שרלטן, והוא יהיה זה אשר יחשוף את האמת המסתתרת מאחורי
מעשי הנוכלות שלי. כשהוא בא אלי הסכמתי כמובן לקבל אותו, וכמו
שמקובל גביתי ממנו את המחיר הרשמי (שהיה כפליים מהמחיר הרגיל),
בזמן שישבנו ביחד הסברתי לו ששהשראה יכול לקבל רק מי שבאמת
מאמין ורוצה להעזר, כמו כן טענתי בתוקף שהוא לא פותח את עצמו
אלי ולפי מיטב הבנתי הוא נמצא בדרך המובילה בבטחה לכשלון
בבחינה. לאחר שיחה בת כחצי שעה יצא דאגי את חדרי כשהוא משוכנע
בכך שאין לו שום סיכוי לעבור את הבחינה. כצפוי הוא אכן נכשל
בבחינה, וכשהאשים אותי בכך, הודיתי בכך בפה מלא. מובן כי
העובדה שגדול מתנגדי עד אז הודה בפה מלא כי יש לפגישות איתי
השפעה על תוצאות הבחינות, הגדילה עד מאד את היקף הפעילות שלי.