פעם אחת, מזמן, כשעוד הייתי ילד קטן. הלכנו כל המשפחה שלי
לטיול בגלבוע. את הטיול עצמו אני למען האמת לא כל כך זוכר, אני
גם לא בטוח שזה היה בגלבוע, אבל דבר אחד אני מאד זוכר מהטיול
הזה.
אני זוכר שבטיול הזה אני מצאתי צב, צב קטן שההורים שלי הסכימו
שאני אגדל.
הצב הזה היה מופקר אמיתי. הוא היה תמיד עושה קקי על השטיח
בסלון, אוכל לי את כל הגירים ועושה דברים מעצבנים. אבל אני
אהבתי אותו בגלל שהוא היה הצב שלי.

הדבר הכי מוזר בצב הזה היה שהוא היה הולך מהר, כן מהר, אני
יודע שקשה לכם להבין את זה. אבל הצב הזה היה פשוט רץ, לכן אי
אפשר היה לתפוס אותו, לפחות אני לא הצלחתי. אמא שלי תמיד היתה
מצליחה כי היא היתה אומרת לו שהוא עכשיו ילך כמו שצריך, והוא
היה הולך ואז היא היתה תופסת אותו.
נורא אהבתי את הצב הזה והייתי נורא קשור אליו.

יום אחד בזמן שראיתי טלוויזיה שמעתי את אמא שלי צועקת "עכשיו
תעמוד" ואחר כך שמעתי אותה אומרת "ברוך שפטרנו" ועד שהגעתי
אליה היא גם אמרה "אוי לא". שאלתי אותה מה קרה והיא סיפרה לי
שהצב שלי היה בחדר שלה ועשה קקי על המיטה שלהם, ואז ברגע של
חוסר מחשבה היא תפסה אותו (כמו שרק היא יכולה) וזרקה אותו
מהחלון.
רצתי החוצה והתחלתי לרדת במדרגות, אני לא זוכר אף פעם שירדתי
את כל שמונה הקומות האלה כל כך מהר. כל הדרך למטה אמרתי
"אלוהים, תעשה שהצב שלי לא ימות", חזרתי על זה הרבה פעמים ועד
שהגעתי למטה כבר ממש בכיתי. אבל שהגעתי למטה לא מצאתי שום סימן
לצב שלי.

אף אחד לאורך כל היום ההוא לא הצליח להסביר לי מה קרה לצב
שלי.
כל הלילה לא הצלחתי להירדם, כל הזמן חשבתי על הצב ועל מה שהוא
הרגיש שהוא נפל, ואיך לכמה זמן ואפילו שזה מאד טראגי הוא הרגיש
כמו ציפור.
למחרת בבוקר התעוררתי מציוץ מאד מוזר, על אדן החלון שלי עמדה
ציפור מאוד מוזרה. רק שהתקרבתי אליה ראיתי שזה בעצם הצב שלי.
"לא יכול להיות" אמרתי לעצמי בקול רם, אבל אז הסתכלתי עוד פעם
מקרוב ועכשיו זה היה ברור, זה הצב שלי. היה לו מין ציוץ מוזר
כזה, צבי. פתאום הוא פנה אלי ודיבר "תסלח לי על הציוץ המוזר,
זה הכי טוב שאני מצליח" אלו הם המילים היחידות שהוא אי פעם
אמר, אחרי זה לא שמעתי אותו מוציא משהוא אחר מלבד ציוץ.

הוא כל בוקר בא להעיר אותי, ממש כאילו הוא בודק שאני בסדר. הוא
תמיד היה מתחבא מאמא, כנראה שהוא פחד ממנה. וכל בוקר הוא היה
עושה את הציוץ המעצבן שלו, למרות שאחרי כמה שנים התרגלתי.
נורא אהבתי את הצב הזה והייתי נורא קשור אליו.
הצב הזה הוא הסוד שלי, במילא אף אחד לא יאמין לי אם אני אספר
לו.
הוא נורא משקיע, כבר הרבה שנים שהוא מגיע אלי לחלון כל בוקר עם
הציוץ המעצבן שלו.
גם עכשיו שאני בצבא הוא יודע מתי אני יוצא. ומחכה לי בבוקר על
אדן החלון.
רק היום בבוקר הוא לא הופיע.

אתמול הגעתי מהצבא, יש לנו מין הסדר כזה בצוות שכל שבוע אחד
יוצא ליומיים חופש באמצע השבוע והפעם היה תורי, אבל היום הוא
לא הופיע.
די דאגתי, נורא אהבתי את הצב הזה והייתי קשור אליו.
בצוהריים קיבלתי הודעה שאורי, החבר הכי טוב שלי מהצוות, פצוע
קשה מהתקלות שהיתה להם בלילה.

בדיוק לפני שנכנסתי לאוטו כדי להגיע לבית החולים שמתי לב למשהו
על הרצפה. זה היה הצב שלי, הסתכלתי למעלה וראיתי שזה בדיוק
מתחת לחלון שממנו אמא שלי זרקה אותו לפני הרבה שנים.
נורא אהבתי את אורי והייתי קשור אליו.