אני ואתם
בטח אחרי שתקראו את הסיפור תגידו לעצמכם:
"רגע , אני מכיר/ה את זה שכתב ת'סיפור המשוגע הזה, יש כאן
פרטים שבאמת אמיתיים, ואת החלק הזה הוא באמת סיפר לי פעם שקרה
לו, אבל אין סיכוי שאת הדבר הזה הוא באמת עשה", ועוד כאלו
וכאלו השערות.
אז כדי לחסוך שאלות - הכל אמיתי!
לקצינים שביניכם, הסיפור יזכיר נשכחות מתוקות מבה"ד 1,
ולמי שלא, לא נורא...
תראו,
המטרה שלי זה פרסום, מבחינתי שידברו עלי בתוכניות טוק-שואו.
כי כל מי שמכיר אותי יודע שאני צומי (=אחד שאוהב תשומת לב)
לכן, אם אהבתם את הסיפור,
יש לכם שתי משימות פשוטות:
1. לתת לשני חברים נוספים (לפחות!) שיקראו את הסיפור.
2. להתקשר ישירות אלי 054-4321876 ולהגיד לי מה דעתכם!
שלכם,
דגיגו
תדריך
"ודיר בלאק מי שמתברבר ומתחיל לשחרר לי נותבים באוויר לפני
שהוא מרים מצפן 360 מעלות צפונה ומנסה לחבור לציר סונסטה.
הטיולית והנ"נ יחכו לכם בנקודת הסיום עם פריסה, 100 מטר לפני
צומת שוקת , צפונית-מזרחית לבאר שבע.
בהצלחה אנשים, ואל תשכחו שמי שלא מסיים ת'ניווט עם 3 נ.צ.,
במוצ"ש, מגיע לבה"ד לניווט חוזר ומתחיל לתפור כאן ת'גבעות
במקום לזיין ת'חברה שלו".
ככה סיימתי את התדריך שלי בצהריי יום חמישי בדרך לניווט בדד
המסכם של שבוע ניווטים.
אין ספק שניווט בזוגות, עם כל הבאסה שזה בעצם ניווט כפול, (שלך
ושל בן הזוג שלך), זה הרבה יותר כיף מניווט בדד.
כשעושים ניווט זוגות, גם אם נפלת על צוער שבחיים לא החלפת איתו
מילה, איכשהו במהלך הלילה הוא הופך להיות הבן האדם הכי שנון,
מצחיק וגבר שהכרת.
תמיד מוצאים על מי לרכל, וככל שמעמיקים בניווט ככה הופכים שני
צוערים בקורס קצינים, לזוג ארסים שמקללים ומדברים על תנוחות
וזיונים.
אז איך אפשר ללכת חמש שעות עם עצמך במדבר לאור ירח, 25 קילו של
ציוד על הגב כשהדבר היחיד שנותר לך לפנטז עליו זה האוכל של
אימא?
אפרופו אוכל, גם את ארוחת הצהרים פספסתי כי הייתי חייב לשבת עם
המפק"צ כדי לסגור פינות אחרונות ולוודא שלא יהיו פשלות בגלל
שלא עדכנו אותי באיזושהי בעיה.
בקטע הניהולי הייתי ממש חזק, כי אני מזל בתולה, והתכונה הבולטת
שלנו זה סדר וארגון.
ת'אמת, כל הקטע הזה של הורוסקופ, בהחלט מעלה סימני שאלה
גדולים על עצם אמינותו. אבל בגדול, אני די מאמין בזה.
אחרי שהסברתי למפק"צ לפרטי פרטים מה בדיוק מאורגן לניווט ואיך
הולכות להיות ה-24 שעות הקרובות של הצוות שלנו הצלחתי (ובקלות)
להשאיר אותו בפה פעור איך הכל מתקתק כמו שצריך.
כצפוי הוא היה חייב למצוא איזה משהו ש"בלעדיו היינו נתקעים"
כהגדרתו.
ת'כלס שנינו ידענו שאת הטריק הידוע שאסור לתת פידבק ב-100%
מלמדים בקורסי הדרכה, וזאת כדי לתת לחייל ערך מוסף על איך הוא
יכול להשתפר.
אז הודיתי לו על ההערה המאוד חשובה, בידיעה שהוא פשוט מחזיק
ממני.
את הניווט שלי התחלתי ללמוד בפעם הראשונה בשעה ארבע, משהו כמו
שעה וחצי לפני שמתחילים להתארגן לתזוזה.
הגעתי למסקנה שאם אני רוצה לעבור בשלום את הניווט, כדאי שאפנה
לי איזה 7 דקות בלי שאף אחד יציק לי, כדי להגיע לרמה כזאת שאדע
לפחות מה אני אמור למצוא בשלושת הנ.צ. שהקמ"ן חילק לנו.
הלכתי לשירותים מצויד במפה אילמת, מד קורדינטות וטוש אדום,
וככה תפסתי לי שתי ציפורים במכה אחת.
האמת שהרבה אנשים לא מכירים את האוצר הזה שנקרא שירותים. רוב
ההחלטות החשובות בחיים צצות שאתה מרוכז כולך בתא הפרטי שלך.
ועם הריח עולים הרעיונות...
נאלצתי לסמוך על חוש הזיכרון שלי, מה שבדרך כלל אני מעדיף
להימנע מכך, רק כדי שאצליח לדקלם את כל הסיפור דרך שבניתי
לניווט.
רצתי לקמ"ן ,כדי לוודא שהניווט שלי אכן בגבולות גזרה ולא נופל
על שטח אש של איזה גדוד חי"ר, אבל לא מצאתי אותו. בעצם גיליתי
להפתעתי שאף צוער לא נמצא ברדיוס 500 מטר ממני.
רגע? איפה כולם?
קיבינימט! יום חמישי היום!
רצתי לשק"ם תוך כדי כך שאני חותך את רחבת המסדרים של טאיטו
הרס"ר, מפספס הצדעה למג"ד, עולה במדרגות תוך כדי שאני מדלג על
כל מדרגה אי-זוגית ומפלס לי נתיב מהירות בין כל הצוערים ו...
הגעתי.
הגעתי בדיוק לדקה האחרונה בפיינל-פור וראיתי איך מכבי משאירה
את פנאייתינקוס מאחור עם שלשה של שארפ, בדרך לחצי גמר.
ניווט , ניווט, אבל מכבי נמצאת בראש סולם העדיפויות.
טיולית
עלינו לטיולית עם כל-כך הרבה ציוד, עד שנדמה היה ששדדנו את
הצבא הסורי.
הנסיעה לנקודת הפתיחה הייתה משהו כמו שעה, והדילמה שלי הייתה:
כיצד לשבת במושב?
האופציה הראשונה העומדת בפני הצוער המתחיל היא להוריד את אפוד
הקרב מעליך, לשים אותו על ריצפת הטיולית ולתת לכל החיילים
שעולים אחריך לדרוך עליו, להשאיר לך מזכרות בוץ, ובנוסף, למעוך
לך את הבמבות שדחפת עוד מבעוד מועד בפאוצ' שק"ם.
האופציה השניה היא פשוט להשאיר את האפוד עליך, להתיישב איכשהו
במושב כשכל הציוד מקיף אותך, הנשק נועל אותך הרמטית לכסא
שמלפנים ולהסתכן שכל תזוזה מיותרת עם הצוואר עלולה להסתיים בזה
שהאנטנה של המ.ק תכנס לך בעין שמאל.
בחרתי באופציה השניה כי לא היו לי עצבים להוריד מעליי את כל
הציוד.
זהו, עכשיו אני מקובע למושב.
רק עם מנוף אפשר להרים אותי.
אפשר לדפוק שינה.
פתאום נשמעה דפיקה על החלון שמשמאלי:
"דגיגו, קפוץ למטה", צעק לי המ"פ , "אתה נוסע איתי בנ.נ".
שטח
הגענו לשום מקום.
לאור אורות גבוהים של הנ.נ חילקתי מספרי ברזל. איכשהו תמיד יש
איזה חכם שמחליט ללכת להשתין בדיוק כשאתה מנסה לתקתק את הנושא
המעצבן הזה.
אחרי חמישה ניסיונות של חלוקת מספרי ברזל כשבכל פעם סיימתי עם
מספר אחר של צוערים, חשבתי לעשות ממוצע של כל חמשת הניסיונות
ולגמור ת'סיפור.
בכל מקרה, השעה הייתה 20:00 בערב, קור אימים. מה שכן, אחרי
שבוע של ניווטים, אתה מבין דבר פשוט:
לבוא עם כמה שפחות בגדים. אחרי שמטפסים על ההר הראשון - כולם
מזיעים.
דפקנו קפה שחור צבאי. משום מה משהו בקפה הזה היה ממש טוב,
ותהיתי אם הוא אפילו לא יותר טוב ממה ששתיתי בבית קפה בשינקין
בסופשבוע האחרון.
בעוד אני מתעסק לי ב- refill של עוד כוס קפה מהג'ריקאן, אני
מבחין שכבר הח'ברה התחילו לצאת לדרך.
נתתי שלוק אחרון ששרף לי ת'לשון, איפסתי סטופר ויצאתי לדרך.
הרמתי מצפן 190 מעלות.
500 מטר קדימה ההר הראשון שצריך לפגוש כמתוכנן.
דילגתי לי כמו יעל בשלוחה בדרך לכיפת ההר תוך כדי שאני מכניס
לעצמי מוטיבציה ושר לי: "רוצי, שמוליק- קורא לך! ושולח אלף
נשיקות".
הגעתי לכיפת ההר מתנשף קלות וניסיתי להיזכר אם מה שאני רואה
למרגלות ההר מלפנים זה מה שתכננתי שאני הולך לראות או שסתם
טיפסתי על איזה הר מזורגג שבכלל לא קשור לשום דבר.
חיפשתי פיצול נחלים ואכן מצאתי את נחל עלקת ונחל פחר, נפרסים
לי יפה יפה כמו שהיה מצוייר במפה.
עכשיו הייתי צריך להיות בטוח שזה באמת פיצול הנחלים שאני אמור
למצוא לפני שאני יורד את כל ההר הזה למטה, כי אין סיכוי בעולם
שאני הולך לטפס את ההר הזה בחזרה כדי לרדת מכיוון אחר.
הימרתי שאני אכן בכיוון והתחלתי להתגלגל לי מההר, תוך כדי שאני
בכל מטר ומטר מגביר את המהירות שלי מהתנופה שאני צובר ומדרדר
איתי עוד מליון סלעים ואבנים בידיעה שאני עוד שנייה נופל ושובר
ת'ראש.
כצפוי, צעד אחד לא נכון ונכנסתי בתוך שיח קוצני למדי מה שגרם
לשרוכי נעליי להתאהב בשיח הזה.
נפלתי על התחת וכל הקוצים עשו לי מסיבת הפתעה.
עכשיו אני רואה כוכבים מעליי.
מעניין אם אלו כוכבים אמיתיים או שסתם קיבלתי בומבה בראש.
ואז כדי שאני אהיה בטוח שאלו כוכבים אמיתיים, אלוהים נתן לי
סימן משמיים: ברק ורעם בישרו לי שעכשיו חורף.
שכבתי לי למרגלות ההר על שיח קוצני כשהפנים שלי לכיוון השמיים
וגשם מבול לא משאיר לי סיכוי להישאר יבש.
לפתיחה כזאת אף אחד לא מייחל, והדבר היחיד שיכלתי להוציא מהפה
שלי באותו הרגע זה: "כוס-אמו!"
נ.צ. ראשון
הגשם לא הפסיק לרדת.
שמתי עליי שכמיה, כדי שלא אחטוף דלקת ריאות ואמות לי באמצע
הנגב.
הנ.צ הראשון שעמד בדרכי נקרא: "שני עצי אקליפטוס, 30 מטר
דרומית לפיצול נחלים. הכתובת נמצאת על העץ הרחב מבין השניים".
אין עץ ואין יער, מקסימום כמה שיחים כדוגמת השיח שנחתי עליו
כשירדתי מההר.
"איזה זין," קיללתי, "התברברתי!"
פתאום נשמע מאחורי קול מאיים: "הב-הב, הב-הב..."
הסתובבתי במהירות 180 מעלות וקלטתי מולי שני זוגות עיניים
בוהקות.
שני כלבי בולדוג ניצבו מולי וגרגרו בצורה מאיימת.
מסתבר שנקלעתי לאזור של שבט בדואים ותפקיד הכלבים הוא לשמור על
הטריטוריה של הבדואים שלא יכנסו גנבים ופולשים.
הבולדוגים התחילו להתחרפן להם שם על כך שאני לא מקפל את
הרגליים שלי ומתחפף מהמקום.
אבל לי הייתה סיבה טובה לא לזוז משם.
30 מטר מאחורי הכלבים עמדו להם שני אקליפטוסים...
החלטתי, שגם אם הבולדוגים נותנים לי ביס בביצים, מורידים לי
רגל,
ושורטים לי את כל הפרצוף, אני נכנס לבדואים האלו לשבט ולוקח את
הכתובת מהאקליפטוס.
המשפט היחיד שיכול לחזק אותך ברגעים אלו הוא:
"הקם להורגך, השכם להורגו".
אז ליתר ביטחון, הכנסתי מחסנית ל-M16 ודרכתי לכל צרה שלא
תבוא.
אמרתי לעצמי, שצער בעלי חיים יתבעו אותי כל החיים,
העיקר שאני אשאר שלם.
התחלתי להתקרב בזהירות אל האקליפטוסים, והכלבים התחילו לגרגר
ולצעוד לכיווני.
אספתי כמה אבנים וזרקתי עליהם, אבל זה רק הוסיף להם מוטיבציה,
והרעל בעיניים הנוצצות גבר.
זה השלב שצריך לקבל החלטה מהירה, אחרת או שאני משחרר שתי
יריות, או שאני צועק בקשר שיזעיקו מסוק שיחלץ אותי.
לקחתי את הפנס הצבאי ופנס ה-maglite האישי שלי,
הצמדתי אותם אחד לשני. הדלקתי את שניהם בבת אחת, וכיוונתי אל
הבולדוגים תוך כדי שאני מסתער ורץ אליהם.
זה עבד! החולרות חשבו שזוג הפנסים הם עיניים של איזה נמר
והתחילו לברוח כמו גדולים!
דילגתי אל האקליפטוסים כמו בילבי, תוך כדי שאני מפלס לי דרך
בערמת הגרוטאות שהבדואים אספו להם. למזלי אף בדואי עצבני לא
יצא אלי ולא נראה בקרבת מקום.
לך תסביר להם ששלחו אותך באמצע הלילה להביא כתובת שנמצאת על
איזה אקליפטוס שנמצא, כך מסתבר, באמצע הסלון שלהם?
שהגעתי, הבחנתי שאחד מהאקליפטוסים באמת היה הרבה יותר רחב
מהשני.
חיפשתי את הכתובת על הגזע ומצאתי:
"ברוכים הבאים לרחוב סומסום".
העתקתי את הכתובת לפנקס האישי שלי.
שתי דקות מנוחה, לא יזיקו לאחר המבצע המושלם.
צ'יפרתי את עצמי בבמבה שדחפתי באפוד
וכבר התחלתי לדמיין את עצמי נמצא בלשכת הרמטכ"ל ושאול מופז
מעניק לי את אות הגבורה על "הברחת שני כלבי בולדוג, תוך כדי
חירוף הנפש - למען דביקות במשימה".
עכשיו צריך למצוא עוד שני נ.צ. שנפרסים על 15 קילומטר, בתנאי
שטח.
לא מעט...
השקט היה מופתי ורק קול הצרצרים צפצפו מעל עצי האקליפטוס.
במצב אחר, התיאור היה ממש פסטורלי...
פתאום משום מקום , נשמע צרור יריות מנשק אוטומטי מחריש
אוזניים.
ולאחריו שקט.
התחבאתי מאחורי האקליפטוס, תוך כדי שאני נושם כמו כלב ומזיע
כמו חמור. הסרט בדקות הקרובות היה מובן לי היטב:
1. הבדואים עלו עליי.
2. הם חושבים שבאתי להרים להם סובארו סטישיין מודל 86'.
3. הם ימשיכו לירות עד שאתפגר לי פה.
4. ואז יזרקו אותי לאיזה ואדי.
5. שועלים יאכלו את הגופה שלי עוד הלילה.
6. אלפרד היצ'קוק הולך לביים את הסרט הזה.
אבל במקום זה, אני שומע קול צחקוק נשי מתגלגל, ממש מעל הראש
שלי.
רנה
"שו איסמק?" שאלתי, תוך כדי שאני מרים את עצמי מהקרקע ומעיף
עלים שנדבקו על המדי ב'.
"קוראים לי רנה", ענתה לי בעברית והמשיכה להיקרע מצחוק כאילו
אנחנו במופע סטנד-אפ של נאור ציון.
"ולך?"
"ארז", עניתי בפשטות. לא היו לי עצבים להסביר לה את הכינוי
שלי.
"מה זה היריות האלו באמצע הלילה?"
"אל תפחד, זאת חאפלה של השבט, אחותי מתחתנת הלילה", ענתה.
"אז למה את לא איתם?" הקשתי.
"אתה שואל הרבה שאלות בשביל צוער בקורס קצינים, אתה לא חושב?"
הכניסה לי.
מאיפה קיבינימט היא יודעת מה זה צוער?
עוד שנייה היא מדקלמת לי פה את 11 ערכי צה"ל.
"תרשה לי להציע לך תה בדואי אסלי חם?"
"אהה... וואו, ממש תודה", עניתי. "אבל אני חייב להמשיך, אין לי
עוד הרבה זמן..."
"אין בעיה", אמרה. "רק תמלא את המימיות שלך, זה לא ייקח
זמן..."
ובלי לחכות לאו.קיי ממני, הסתובבה והתחילה לחזור לכיוון השבט.
"גולם, אתה בא?" סיננה לעברי.
"היי רנה, פתחנו דיסטאנס?" זרקתי לעברה.
היא צחקה שוב, כנראה הבינה את הביטוי הצה"לי.
צעדנו לכיוון מספר בתים עשויים פח מסולסל בין שאר הגרוטאות.
מעל גבעה קטנה, עמד לו גנרטור שתיקתק חרישית וסיפק תאורה חלשה
לצריפים של אותו שבט בנחל עלקת.
כל אזור המגורים היה מגודר בחביות חלודות, אבנים גדולות
וקרשים.
בצד עמדו כמה רכבים ללא דלתות וגלגלים ששימשו מעין פארק משחקים
לילדי השבט. ארבעה כבשים ופרה אחת הסתכלו עלי בצורה מחשידה,
כאילו שאלו אותי: "בחורצי'ק, מה אתה עושה בחור הזה...?"
הריח שלהם היה מסריח, אבל נתן אפקט מתאים לכל מה שנצפה מסביב.
העפתי מבט חטוף ברנה.
כולה הייתה עטופה מכף רגל ועד ראש בבגדי מדבר חומים, חוץ
מעיניים ירוקות שבהקו מבעד לכיסוי הפנים.
"אני כל-כך מקנאת בך".
לא היה לי מושג על מה היא מדברת, אז שתקתי , כדי שתמשיך.
"אתה מבין, לפני חודשיים רציתי להתגייס לצה"ל, אבל ההורים שלי
אמרו לי שאם אני מתגייסת, מבחינתם אין להם בת".
"אז החלטתי למרוד. הלכתי ללשכת גיוס בבאר שבע, עברתי את כל
המבחנים, את כל שרשרת החיול, ככה לאט לאט, בלי שאף אחד ירגיש.
יום אחד חזרתי לכאן עם מדי א'. הם השתוללו והחרימו אותי".
"בסוף התייאשתי , אז לא חזרתי לצבא ובנוסף, המשפחה כל-כך
התביישה בי, אז לחתונה, לא הוזמנתי".
"הבנת?" סיכמה.
"וואו, מצטער לשמוע..."
"שטויות, תוך כמה חודשים הם ישכחו את זה. ככה אני, לא מסוגלת
שיקבעו מה טוב בשבילי".
נכנסו לאחד הפחונים שעל הדלת הרעועה היה כתוב: "רנה".
זה הצחיק אותי, ניסיתי להסתיר את החיוך, אך ללא הצלחה.
"מה יהיה אתכם העירוניים, הא?" שאלה רטורית.
בתוך החדר היו פרוסים מספר מזרונים בשלל צבעים. בפינה אחת עמדה
שידה ישנה ומראה קטנה מונחת עליה. בפינה השנייה בער לו גזע עץ
בתוך אח מאולתר ועליו פינג'אן גדול. ריח התה התפשט בכל החדר
ויצר מעין חמימות נעימה.
רנה הסירה את הרעלה מעליה. שערה השחור והחלק גלש על השמלה.
הפנים שלה היו משורטטות היטב, אף סולד, עצמות לחיים בולטות
וגומת חן ימנית. אין ספק, לפחות לפי הפנים, הייתי דופק לה
צרפתית כזאת שהלשון שלי הייתה עושה לה טיפול שורש יסודי.
היא חייכה לעברי בשטנות ואמרה: "עוד שנייה אני חוזרת".
או.קיי דגיגו, אמרתי לעצמי, היא חוזרת לחדר, אתה ממלא את
המימיות בתה חם, לוחץ את ידה, אומר לה תודה, שלעולם לא תשכח
כמה שהבדואים אדיבים ומתחפף מהמקום, במיוחד שנשאר עוד שלוש
שעות לפני שהמ"פ שולח כוח חילוץ לחפש צוער בכל מרחב הנגב.
הסתובבתי בעצבנות בחדר.
היא נכנסה עם סלסלת לחמניות ואמרה: "אתה יכול לשבת".
"הייתי יושב," אמרתי, " אבל אין חצי כסא בחדר הזה..."
"אויש טיפשון" , היא דחפה אותי.
תפסתי בידיה ונפלנו שנינו על המזרון שמאחוריי תוך כדי שאני
מצמיד את השפתיים שלי לשפתיים של החתיכה הבדואית הזאת.
הסתערנו אחד על השני, שירבבנו לשונות, טרפנו אחד את השנייה
לסירוגין. ליקקתי את צווארה העדין והיא בתגובה נשכה בארוטיות
את אוזני. תפסתי במותניה ובתנופה מהירה הפכתי אותה, כך שעכשיו
הגב שלה על המזרון.
העפתי את האפוד וה-M16 מעלי וחזרתי "לצרפת" את יצור המדבר
הזה.
"זהו, הלך הניווט", הצהרתי.
"אני שמה לב שצריך להשכיח אותך מזה, הא?" אמרה והתחילה לפרום
את כפתורי מדי ה-ב'.
שחררתי את קשר השמלה שישב על כתף ימין שלה. השמלה נשרה לה
ברומנטיות מטורפת לרגליה.
"אוי ואבוי", אמרתי.
חברים! בדואית, בדואית, אבל בענייני הלבשה תחתונה, עמדה לי מול
העיניים פצצת מין, כאילו קטפו אותה כרגע מ- Fashion TV.
השיער הגולש (כבר סיפרתי לכם עליו, לא?) גלש לה על זוג הציצים
שהתחבאו להם בפוש-אפ לייקרה בצבע אדום-יין, עם כתפיות
סיליקון.
החוטיני שלה בצבע תואם, עיטר את שני חצאי הטוסיק המדהים הזה.
הטוסיק שלה בכלל היה בשרני ובגודל הרצוי עד שניתן לעשות עליו
ניסויים פיזקליים מרב שהוא עגול ומסתיים בפס אחד עם הרגליים.
מלפנים, התחתונים היו בגזרה נמוכה ששרטטו את קו גבול הדמיון
שמותר לי לחצות.
הרגליים שלה היו ארוכות עם עור חלק וגמיש שהסתיים בכפות רגליים
קטנטנות. על רגלה הימנית היו ארבעה צמידים חמודים כמו שמוצאים
בנחלת בנימין.
חשבתי שאני באמת חולם, אבל ריקו, שהתחיל להתחזק לי במכנסיים
ואיים לקרוע את כפתורי מדי ה-ב' הזכיר לי שאני במציאות והוא גם
רוצה להשתתף באירוע.
- רגע, אתם בכלל יודעים מי זה ריקו?
ריקו
תסלחו לי שאני מפסיק את המשך הסיפור, אני פשוט חייב לתת לכם
קצת מידע על חבר אמת שנמצא לצידי כבר כמה שנים טובות, והוא
תופס חלק נכבד בחיי ובסיפור.
אז למעשה, הכל התחיל בזה שלילה אחד, בתחילת שנות העשרים בחיי,
אחרי זיון ממש (אבל ממש) טוב, חזרתי הביתה מחוזק אגו, הסתכלתי
במראה ואמרתי לעצמי: "דגיגו, שיחקת אותה!"
אבל אחרי שעשיתי חושבים, הגעתי למסקנה שת'כלס חבר שלי עשה את
כל העבודה השחורה ולמעשה כל השבחים והתשבוחות מגיעים לו ורק
לו.
אז חשבתי איך לצ'פר אותו, ועלו לי כל מיני רעיונות, כגון:
בפעם הבאה קונדומים בטעמים או איזה תחתוני בוקסר מבליטים
מלייקרה ואפילו חשבתי לשלוח אותו לעיצוב שיער, ככה שיהיה
חתיך.
בעוד אני חושב על מתנה, אני שואל את עצמי:
"רגע, איך קוראים בכלל לחבר שלי?"
באותו הלילה לא הצלחתי לישון. איך זה שאין לו שם יחודי?!
שם אישי, שם חיבה, כינוי, משהו?
כל השנים הללו התייחסתי אליו כמו זבל!
בהתחלה חשבתי על כל מני שמות מוכרים: מושיקו, שמוליק, חיים,
סימן-טוב, אבל אף אחד לא ממש התאים לחבר שלי. חיפשתי שם קולי,
בעל משמעות, כבוד ועוצמה.
אחרי יומיים נוספים ללא שינה זה הגיע: "ריקו".
שם של קליבר-על, אחד שלא דופק חשבון ובא להביא רק קבלות.
ומה עם משמעות לשם? חבר שלי שמדבר ספרדית יידע אותי ש"ריקו"
פירושו "טעים".
באותו רגע חשבתי שאני גאון עולם. איזה שם מושלם!
מאותו יום ריקו הוא חלק נכבד בחיי, ואני חולק לו כבוד בכל
הזדמנות שהוא מבקש ממני קצת תשומת לב...
- סליחה על ההפרעה, אפשר לחזור לסיפור.
חזייה
שלחתי יד מהירה אל גבה של רנה במטרה לשחרר את החזייה שלה.
אחד הפחדים הכי גדולים שלי כשאני נמצא עם בחורה הוא אותו סוגר
חזייה ארור. למה קיבינימט לא יכלו להמציא סוגר אחד אוניברסלי,
ככה שבכל העולם הפתיחה תהיה אחידה?
תמיד כשמגיעים לקטע המפחיד הזה, צריך לקוות שבמכה הראשונה
הסוגר ישתחרר בהצלחה. אם פספסת, אתה מראה חוסר מקצועיות, אתה
מתחיל להסתבך שם ומצטייר כטירון.
מכאן אתה נכנס לשלב ב' של פתיחת החזייה:
במקרה שהבחורה מחליטה לתת לך צ'אנס נוסף, היא מסובבת חצי גב
אליך, ככה שתוכל להיעזר ביד השניה שלך ובזוג עיניים (במידה ויש
קצת אור בחדר).
אם גם כאן הסתבכת, אזי עומדות בפניך שתי משימות נוספות:
1. לתת תירוץ מספיק משכנע כדי שהבחורה תפתח את החזייה בעצמה
ולקוות שבמהלך הערב תצליח להביא אותה לארבע אורגזמות רצופות
כדי שהיא תשכח את הפדיחות שעשית לעצמך.
2. בהזדמנות הראשונה שאתה הולך לבקר את סבתא שלך בבית אבות,
תגנוב לה חזייה בלי שהיא תשים לב, תלביש את החזייה על הדובי של
האח הקטן שלך ותתאמן.
הפעם זה הלך חלק. מצאתי את הסוגר של החזייה ובסיבוב מהיר
שחררתי אותו. רנה לא שמחה להיפטר מהחזייה כל-כך מהר והצמידה את
מרפקיה כדי שאסבול עוד כמה שניות קטנות.
שלחתי יד חמה אל מתחת לחזייה. חפנתי את אחד משדיה הנהדרים
והעפתי את החזייה מעליה.
אוי, איזה זוג שדיים בשרניים. הזוג ציצים האלו לא היו גדולים
במיוחד אבל בהחלט לא קטנים, והם התאימו בדיוק מושלם לכף ידי.
החריץ בניהם היה בגודל המתאים, כזה שאפשר להעביר בניהם כרטיס
אשראי והפטמות שלה היו ורדרדות כמו שציפיתי.
(סוד קטן: צבע הפטמות בדרך כלל כצבע השפתיים בפה, ככה שהרבה
פעמים שרואים איזה כוסית ברחוב, באוטובוס או סתם בתור בבנק,
והיא לא שמה אודם זה ממש נחמד לדמיין איך הציצים שלה נראים.
קצת חולני, אבל נכון מדעית).
בכלל, כל ההתעסקות הזאת של הגברים בזוג ציצים מזכירה תינוקות
בני שלושה חודשים שמגלים בפעם הראשונה כדורים בכל מני צבעים.
ובניגוד לתינוקות שבשלב מסוים מפסיקים להתלהב, אצל הגברים בכל
פעם זאת הפתעה חדשה.
ירדתי במשיכת לשון לפופיק שלה. הרבה אנשים מדלגים על האזור
הזה, ואני לא מבין למה. לפי דעתי פופיק הוא אחד האיברים היותר
סקסיים בגוף האדם, והכי כיף שבנות בימי הקיץ חושפות את החלק
הזה עם חולצות בטן - פשוט אחלה להסתכל עליו. יש כל-כך הרבה
צורות וגוונים.
היה לה פופיק קטן, אבל מאד מאד עמוק - קפץ לי רעיון!
קמתי והבאתי את הפינג'אן מהאש, חזרתי אל בין רגליה והשקתי את
הפופיק העמוק שלה בתה חם עד לקו הבטן. רנה קפצה מהצריבה הקלה
של חום התה עם גופה, מה שגרם לטיפת תה לגלוש מהפופיק , דרך
התחתונים ישר לערוותה. היא פתחה את פיה כדי לספוג את מלוא
ההנאה ונשרה לה חזרה על המזרון.
שתיתי את התה מבאר הפופיק שלה והיא צחקה.
תפסתי בשני צידי מותניה, וניסיתי למשוך מטה את גומי החוטיני
שלה, אבל היא הייתה זריזה ממני, תפסה את ידיי ולחשה בתוך תנוך
אוזני: "עדיין לא, עכשיו תורי!"
שכבנו על השטיח במרכז החדר ורנה פרמה את כפתורי מכנסי ה-ב'
ושלפה אותם מעלי. היא לא בזבזה זמן והסירה גם את הבוקסר בלי
משחקים מיותרים. עיניה נצצו כשהבחינה בריקו, וריקו במסירות עמד
דום כדי לדפוק הופעה.
היא עטפה בידיה החמות את ריקו ונתנה לו לק ארוך לכל אורכו ואף
הציצה בי בשובבות כדי שאתן לה פידבק. היא ינקה את ריקו לתוכה
ומצצה אותו לכל אורכו, נזהרת בשיניה ונותנת בכל עליה הקדשה
לכיפתו. ריקו בתגובה התחזק יותר ויותר. היא הגבירה את המהירות.
ריקו ביקש ממני אישור פעולה, אבל לא אישרתי לו, מחזיק את עצמי
עוד רגע, מנסה לסבול מההנאה הקרבה לבוא עד כמה שאפשר. סימנתי
לרנה לתפוס מרחק, אך היא המשיכה לינוק את ריקו. ההתפוצצות
הגיעה והרגשתי איך כל הנוזל עולה במעלה ריקו ומשפריץ לתוך פיה
של רנה. היא המשיכה לינוק, לקקה ושתתה את שאריות הנוזל הלבנבן
כמו שמלקקים קערת מרק מעולה עד הטיפה האחרונה.
תפסתי את רנה במותניה והצמדתי אותה אלי. קמתי והיא כרכה את
רגליה סביבי כמו ילדה קטנה. התנשקנו והובלתי אותה לפינת החדר.
הושבתי אותה על השידה הקטנה וכרעתי מולה. הסטתי את תחתוניה לצד
אחד, מסרב להוריד אותם לגמרי. היא לא הייתה מגולחת שם אך רואים
שעשתה עבודת שפצור כמו שהבנות עושות מדי קיץ לפני שהן חושפות
את הביקיני שלהן בחוף הפירצה.
שפתותיה היו אדומות וחמות מאד למגע. העברתי לשון סביב משולש
שווה הצלעות, נזהר לא להתקרב למרכז כדי לגרום לה לסבול קצת.
הבטן והפופיק שלה פירכסו. העפתי מבט בפניה וראיתי אותה משתגעת
שם למעלה. היא תפסה בשערותיי וניסתה למשוך את ראשי למרכז
העניינים. החלטתי לתת לה חנינה ושלחתי לשון ארוכה לאורך החריץ
החם והלוהט. היא הוציאה אנחה קטועה ופיה נשאר פתוח. דחפתי שתי
אצבעות ושלפתי את הכפתור הנשי. הדגדגן שלה היה בשרני, גדול
ונפוח מאד, פיסקתי את שפתותיה החיצוניים והענקתי לו טיפול אישי
כמו רופא שיניים מקצועי. היא כרכה את רגליה בעורפי והצמידה את
כל ראשי בערוותה. לא היה לי אויר לנשימה, אבל נהניתי מכל רגע
למרות שכל הפרצוף שלי נשם את הריח המסריח (אם כי מיוחד) של
החור המטורף הזה. המשכתי לחפור בלשוני בכל הדפנות. היא תפסה
בראשי עוד רגע אחד בלי תזוזה ואז בלי כל הודעה מראש נוזליי
גופה מילאו את פרצופי כמעיין שיטפון אחד גדול. היא השתתקה עוד
שניים-שלושה רגעים כדי ליהנות מהרגע ונפלה שדודה עלי.
שכבנו דקה ארוכה, בלי לזוז.
הצצתי בשעון, עוד שעתיים לסוף הניווט.
מנסה לחשוב על תירוצים איך הבאתי רק נ.צ. אחד.
רנה השעינה את ראשה על מרפקה. הסתכלנו אחד על השניה.
היא קמה, נשקה לי במצח, ניגשה לשידה והוציאה מטפחת ראש לבנה.
"למה זה?" שאלתי.
היא פרסה את המטפחת על המזרון, שכבה, הניחה את אגנה על המטפחת
ואמרה: "אני רוצה שתישאר לי מזכרת ממך".
פעם ראשונה
בהתחלה קצת התבלבלתי נוכח העובדה שהיא בתולה, אך אחרי שניה
הרעיון נשמע דווקא מיוחד ומפתה.
התקרבתי אליה והיא קצת רעדה. התחבקנו והתנשקנו כדי להפיג את
המתח. ירדתי אליה והורדתי בעדינות את תחתוניה.
היא החזיקה בזרועותיי כל-כך חזק שכמעט היה לי נמק.
ריקו כבר היה חזק מספיק כדי לשבור קיר. קירבתי את ריקו אל
שפתותיה החמות. היא עצמה את עיניה, מפחדת לדעת מתי יבוא הכאב
החד. החלטתי לבוא בתנופה אחת ולגמור את הסיפור.
ספרתי בלב "אחד, שתיים, שלוש" והנעתי את הטוסיק שלי קדימה,
מפלס לי דרך בנקיק הצר, קורע את קרום בתוליה ומצמיד את שערות
משולשינו יחד.
" א-א-א-א-א-ה-ה-ה-ה-ה-ה!"
היא צעקה כל-כך חזק שהייתי בטוח שתקרת הפח תיפול עלינו וניקבר
תחתיה. שכבנו דקה אחת מחוברים יחדיו. הלב שלה דפק חזק כל-כך על
החזה שלי. היא חבקה אותי חזק חזק, מפחדת שאזוז מילימטר.
לא זזתי, מחכה לסימן ממנה. היא ליטפה את שערותיי ואט-אט התחילה
להזיז את אגנה, מנסה לחוש בפעם הראשונה מהי הנאה של גבר
בתוכה.
היא פיסקה יותר את רגליה ולחשה לי: "תזיז אותו".
התחלתי לצאת ולהיכנס כדי לוודא שהיא אכן רטובה. לא רציתי שהיא
תצרח כאן עוד פעם, אחרת ישמעו את הצעקות שלה בחפאלה של השבט.
היא הניעה את אגנה לתנועותיי. הגברתי מעט את הקצב והיא התחילה
להעלות חיוך קטן. "תכניס אותו עמוק יותר", היא ביקשה וריקו
כאילו בתגובה אמר לה: "אין בעיה, ליידי". הנעתי את ריקו
עמוק-עמוק מוציא אותו מדי פעם החוצה כדי שיתאוורר קצת ושב
ומצמיד את גופי לגופה.
"יותר מהר", היא דרשה. זרמי גופה הפנימיים חשמלו את ריקו
והוסיפו לו מוטיבציה. התחלתי להזיע, אבל מה לא עושים בשביל
בחורה. הדפתי את ריקו ובכל הדיפה האשכים שלי נגחו במפתן
ערוותה.
היא התחילה להתנשם בכבדות תוך כדי שהיא מוציאה מילים לא ברורות
מפיה. ריקו סימן לי שהוא קרב להתפוצצות, נתתי שתי הדיפות
ארוכות והרגשתי איך כל הלבן זורם ממני ומתערבב במיציה של
הבחורה שהתמוטטה על הכריות שמאחורי גבה.
שכבתי צמוד ליד רנה, היא הייתה אדומה כולה כמו אחרי ריצת
מרתון, ועדיין יפהפייה אמיתית. התנשקנו כאשר שנינו נטופי זיעה,
נהנים מריח הסקס באוויר ומהרטיבות הטבעית. ציירתי לה בית ועץ
מטיפות הזיעה שעל ביטנה. היא חפנה את ראשה בתוכי והתפנקה לה.
התחיל לרדת גשם כבד בחוץ ואנחנו שכבנו לנו על מזרון מזיעים
לגמרי כמו בחום יולי אוגוסט.
סיבוב נוסף
"בא לך סיבוב נוסף?" היא שאלה אותי בשיא הטבעיות.
לדבר כזה לא ציפיתי. אני מסתכל על הנערה הזאת ולא מבין איך
לפני שנייה היא הייתה בתולה ועכשיו היא ממש הפכה לבחורה הכי
מיוחמת באזור חיוג 08. אז אני אגיד לה לא? בדקתי שריקו לא הלך
לישון והוא סימן לי שהוא בעניינים והוא רק נמנם כמה דקות - לא
לדאוג.
היא סובבה את גבה אליי נשענה על מרפקיה והבליטה את אחוריה
אליי.
איך שריקו ראה את זה, ישר עמד זקוף וחיכה להוראות ממני.
עניין אותי מאיפה היא שמעה על "דוגי סטייל", אבל לא היה זמן
לשאלות.
קירבתי את ריקו לערוותה, אבל היא הייתה הרבה יותר שובבה ממה
שחשבתי. היא הסתובבה אלי ואמרה לי כמו מורה לתלמיד בבית ספר:
"כנראה שלא הבנת טוב, אני רוצה אותו קצת יותר גבוה".
אם הייתי מופתע שהיא מכירה "דוגי סטייל", עכשיו הייתי בכלל
בשוק מאיפה היא מכירה את זה!
"את בטוחה?" שאלתי בפליאה, "הוא יקרע לך את כל התחת!"
אני חייב לציין שריקו לא כל-כך אוהב להיכנס למקומות שכאלו, אבל
הבחורה הייתה החלטית, אז בצעד חריג הקשבתי לבחורה, למרות
שידעתי שריקו עוד עלול לעשות לי בעיות בבית על זה שאני מכניס
אותו למקומות שהוא לא הכי אוהב.
היא חזרה וישבה לה על המזרון וענטזה עם הטוסיק המתוק שלה לעבר
ריקו והפעם היא הבליטה אותו עוד יותר, כדי שלא יהיו אי-הבנות.
קירבתי את ריקו אל עבר הנקיק הצר. הוא היה ממש ממש צר, ופחדתי
שריקו באמת ישבר לשניים.
זה היה כמו לפני קפיצת באנג'י. אתה יודע שאתה הולך לקפוץ, רק
שאתה רוצה לפחד עוד קצת אז אתה מסתכל על הגובה ומתמהמה עוד
קצת.
עצמתי את עיניי לשניה והדפתי את כל כולי אליה. צעקנו שנינו
מכאב ומעונג יחדיו. ריקו לא יכל לזוז מילימטר ואם היה לו פה
הוא בטח היה צועק: "חכה! חכה!" נשארתי עוד כמה שניות תקוע כמו
מסמר בעץ ואז לאט לאט התחלתי כמו מסור להרחיב את הפתח. זה היה
כיף וכואב ביחד מוזר ומיוחד ביחד. ועם זאת ידעת שריקו מתחיל
ליהנות שם מהדפנות שמיישרות אותו כל הזמן למרכז ולא נותנות לא
חופש השתוללות כמו בדרך כלל.
היא הדפה את הטוסיק שלה אליי הלוך וחזור, מכווצת את פניה
ונהנית מהכאב הלא יתואר. אני בתגובה נותן לה קונטרה עם הגוף,
מרשה לה להיות פעם אחת הגבר, זה שדופק, זה שמכתיב את הקצב.
הרגשתי שריקו מגיע לפורקנו. שלחתי יד לעבר משולש שערותיה. היה
בכוונתי לאשר לריקו אישור פריקת ציוד רק לאחר שהיא תגמור. היא
לקחה את אצבעותיי ושפשפה אותם עם היד שלה בדיוק במקום שהרגישה
הכי מגורה. היא הגבירה את הקצב עם הטוסיק המדהים ובמקביל דחפה
שלוש מאצבעותיי פנימה. פתאום היא עצרה, והתחילה לרעוד כולה תוך
כדי שהיא מרימה את ראשה. הימרתי שהיא עומדת לגמור ונתתי אור
ירוק לריקו שלא יכל להתאפק יותר להציף את גופה בנוזליו
האחרונים.
היא הרטיבה את ידי וידיה בנוזל הנשי. גמרנו יחד.
נפלתי אחורה, היא נפלה גם כן. התגלגלנו אחד לעבר השני,
התחבקנו, הרגשנו כמו על גג העולם ונרדמנו אחד בתוך השנייה כמו
תינוקות בתנוחת ביסלי גריל אופיינית.
מתנה
התעוררתי בבהלה והסתכלתי בשעון.
הוצאתי את היד שלי מראשה ועמדתי במרכז החדר, מנסה לאתר את
התחתונים שלי. היא התעוררה והסתכלה עליי בחיוך מתוק שברגעים
אחרים הייתי צולל איתה לעוד יומיים שינה ושאלה: "מה השעה?"
הנחתי שלא ממש מעניין בדואית שגרה בנגב מה בדיוק השעה עכשיו.
למה מה היא יכולה להפסיד? קיצ'יס בערוץ שתיים?
"עוד 33 דקות אני צריך להיות כבר בכביש הראשי", עניתי.
היא קמה מהמזרון ערומה כביום היוולדה, הסתכלה על המטפחת הלבנה
המוכתמת בטיפות הדם מקרום בתוליה כאילו הייתה תמונה של פיקאסו.
"תודה על המזכרת", אמרה והעיפה לי נשיקה באוויר.
"איזה כוסית", חשבתי, בזמן שאני כבר על מדי ב' ומארגן את האפוד
והנשק.
היא לבשה את התחתונים שלה, פשפשה עמוק עמוק בשידה והוציאה
ג'ינס צמוד. הייתי סקרן לדעת מאיפה הג'ינס, אבל אחרי מה שעבר
עלי בשלוש השעות האחרונות, שום דבר כבר לא יפתיע אותי וחוץ
מזה, לא ממש היה זמן לשאלות.
היא ויתרה על החזייה ושמה על עצמה חולצה מכופתרת גברית כזאת.
"רנה, אני זז", אמרתי, כמו חייל שיוצא לקרב.
"חכה!" היא אמרה, "לא מילאת את המימיות בתה..."
רוקנתי את המימיות ומילאתי לי אותם בתה בפינג'אן. לא שיש לי
זמן לשתות עכשיו, אבל בשביל זה בכלל באתי, לא נעים לאכזב את
הבדואים...
"היית ילד טוב, עכשיו מגיע לך מתנה", אמרה בטון של אימא.
"מה? ביצת קינדר?" צחקתי.
"אני לא מוכנה שתחזור למפקד שלך עם נ.צ. אחד, זה לא יפה"
"אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, את יודעת..."
"ארז, כשאתה שיחקת בג'ולות, מחבואים וקלאס ברחובות תל-אביב,
אני הלכתי את כל האזור הזה עם עדר כבשים. מן הסתם אני מכירה את
האזור הזה יותר טוב מכף ידי. עכשיו תוציא מפה, נראה איך אפשר
לעזור לצוער קטן במצוקה..."
"איזה גדולה!" צהלתי, "אבל לא נספיק בחיים , נשאר עוד חצי
שעה!"
"בעיות מנהלה תשאיר לי".
לא יודע איך, אבל סמכתי על הבחורה הזאת.
הוצאתי מפה אילמת של מרחב הנגב והיא ישר שמה את האצבע שלה על
המפה וסימנה, "הנה, אנחנו פה. נכון?"
הייתי כולי חדור התפעלות.
"או.קיי, איפה אתה צריך למצוא את הנ.צ. השני?"
"כאן", הצבעתי על המפה, "בפיצול נחל דודאים נמצא סכר רחב.
הכתובת נמצאת על סלע בצד הדרך".
"אני יודעת על איזה סכר מדובר," אמרה בביטחון, "יש שם שבט
שבימי החורף הסכר מונע מהגשם להציף את הבתים."
"והנ.צ. השלישי?"
"כאן," הצבעתי שוב, "במפגש בין ואדי קטן ונחל כרכור. הכתובת
נמצאת על באר גדולה".
"מצוין, חבר של אבא שלי גר מאד קרוב לשם, אני בטוחה שנמצא את
המקום".
"רגע, אז איך תוכלי להגיד לי מהן הכתובות שם?"
"מה זאת אומרת 'איך'? אנחנו נוסעים לשם!"
"מה?" הופתעתי.
"בוא, אמרת שאין זמן, לא?"
יצאנו מהבית ורצנו לעבר סובארו לבנה שנות השמונים. איך לא!
המפתח היה כבר בסוויטצ', היא ישבה ליד ההגה , אני נדחפתי לי עם
האפוד והנשק לידה.
המכונית התניעה בקלות, רנה נתנה גז אבל הסובארו לא זזה
מילימטר.
"פול גז בניוטרל!" שנינו אמרנו ביחד, וצחקנו מהתיאום המושלם.
המכונית לא נכנסה, ולא תכנס אף פעם להילוך, הגיר גמור.
"אחריי!" היא סימנה לי תוך כדי שהיא פותחת את הדלת. לא היה לי
מושג לאן היא לוקחת אותי, אבל נהניתי מהעובדה שהיא לוקחת את
העניינים לידיים.
היא נכנסה לחדר קטן והוציאה שני אוכפים. "תפוס!" היא זרקה
לעברי אחד. שתבינו, בחיים שלי לא רכבתי על סוס. מקסימום איזה
סיבוב בפארק הירקון על פוני. אבל לא היה זמן להתבייכנות. עברנו
לצד השני של השבט . שם שכבו להם שני סוסים חומים. היא נתנה שתי
שריקות באוויר והסוסים עמדו והתמתחו להם.
שמנו את האוכפים על גבם של הסוסים. עליתי על הסוס ונפלתי מהצד
השני. חטפתי זבנג בראש מהנשק וחשבתי שאני מת.
היא כל-כך צחקה. רציתי להרוג אותה ומצד שני לתת לה צרפתייה.
היא נתנה הוראות פשוטות:
"כדי שהסוס שלך ירוץ - תיתן לו מכה עם העקב שלך בטוסיק שלו".
"כדי שיעצור , תמשוך במושכות".
"ימינה ושמאלה גם במושכות לפי הצורך לכיוון המתאים".
"יש?"
"יש". יופי, עברתי תיאוריה על רכיבה בסוס. בוא נראה מה יקרה
בטסט.
יצאנו בזהירות מהשבט, היא סימנה לי להיות בשקט עם אצבע על הפה
כדי שלא נעיר את כל התרנגולות, הכבשים והפרות.
נשארו עוד 22 דקות לסיום הניווט.
רנה נתנה מכה רצינית לסוס שלה. הסוס נתן צהלה עצבנית והתחיל
לדהור. חיקיתי אותה והסוס שלי באמת התחיל לדהור. "איזה כיף!"
צעקתי לעברה. "תיצמד אלי , אני מובילה!"
עלינו הר מצד אחד וירדנו מצד שני. הסוסים היו מתורגלים לתנאי
המדבר ולא עצרו לרגע. "זה נחל דודאים", היא הצביעה.
דהרנו לאורך הנחל דקות אחדות, מפלסים שיחים וחוצים את מיי הנחל
הרדודים מגדה לגדה עד שהגענו לפיצול של הנחל שבמרכזו סכר רחב
מאד.
זה חייב להיות פה. ירדתי מהסוס והדלקתי את הפנס.
חיפשתי רגעים ספורים את הסלע הארור ומצאתי אותו שוכב בצד דרך
עפר ועליו היה כתוב: "גבעת חלפון אינה עונה".
"מצאתי", אמרתי בהתרגשות ,"בדיוק כמו שהיה כתוב: בצד הדרך!"
העתקתי מהר את הכתובת לפנקס, עליתי על הסוס ודהרנו לעבר היעד
הבא. "מה זה גבעת חלפון אינה עונה?" היא שאלה,
"אחד הסרטים הישראלים הכי טובים בכל הזמנים!" התגאתי!
"כמה זמן נשאר?" היא שאלה.
"12 דקות. נספיק?"
"כמו גדולים!"
עלינו בחזרה בשלוחה לכיפת ההר ודהרנו לאורך קווי הרכס כאשר אור
הרקיע מאחורינו ואנו יוצרים צללית של שני בוקרים ממש כמו
בסיפורים.
היא הסתכלה עלי תוך כדי דהירה וחייכה. שערה התפזר ברוח . אוייי
איזה מאמי! ואני כמו איזה צייד עם ה-M16 מאחוריי דוהר ומדביק
בכל פעם את הסוס שמלפני.
"כאן צריך לרדת," היא אמרה, "הבאר צריכה להיות איפשהו למטה".
ירדנו בזהירות בגיא, מפגש הואדי עם נחל כרכור עוד נראה
מלמעלה.
הארתי את השטח בפנס ולא מצאתי את הבאר. פתאום שמעתי פרה גועה.
הארתי לכיוון הקול וראיתי פרה מלקקת מים מפי באר גדולה...
על הבאר היה כתוב באותיות קידוש לבנה: "אם תרצו אין זו אגדה".
וכמה שהרצל צדק כשאמר את זה...
"עוד 5 דקות", אמרתי לרנה, "הפעם אני מוביל לכביש הראשי".
"אחריך", היא אמרה. דהרנו לאורך שטח מדולל מצמחיה והרים. הרמתי
מצפן צפונה.
"אנחנו בדיוק בכיוון". דהרנו כמו מטורפים, כמעט ועפנו מהסוסים.
חצינו
מרחק של איזה 8 קילומטר ב-4 דקות. מרחוק ראיתי את הנ.נ
והטיולית עם האורות דולקים. כנראה כולם מחכים רק לי.
אם אני מאחר בשנייה - פוסלים את לי כל הניווט. הודעתי בקשר
למ"פ שאני מבקש הארכה של דקה וחצי.
"איפה אתה בכלל?" המ"פ שואל אותי.
"2 קילומטר ממך", עניתי.
"דגיגו," הוא מסביר לי, "בדקה וחצי אתה בחיים לא מגיע לכאן
מרחק שכזה".
"את זה תשאיר לי", אמרתי לו בקשר.
דהרנו לכיוון אורות הנ.נ., מפלסים לנו דרך בשבילי חולות המדבר
דרך מהירה. צעדי הפרסות הלכו וגברו, הסוסים אמצו את מירב
יכולתם כדי לעמוד במשימה. הגענו בדהרה לאזור הפריסה ועצרנו
בחריקת פרסות וצהלת סוסים מול המ"פ.
דקה וחצי יותר מהזמן המתוכנן. בדיוק כזמן הארכה.
"שלום לאקי-לוק", המ"פ בירך אותי, מנסה להבין מה אני עושה על
סוס ובחורה עם שיער פרוע רוכבת על סוס נוסף לצידי.
התקרבתי עם הסוס שלי לסוס של רנה והרבצתי לרנה צרפתית מתוקה
אחרונה. היא הצמידה את שפתיה אלי, מסרבת להינתק לרגע אחד.
טרפנו אחד את השני והסתכלנו אחד לשנייה בעיניים דומעות.
לחשתי לה באוזן: "אני לא אשכח את הערב הזה".
"ארז," היא הוסיפה, "ואני בחיים לא אשכח אותך".
ירדתי מהסוס, קשרתי את הסוס שלי לשלה.
רנה מחתה דמעה, נתנה בעיטה קלה לסוס שלה, הסתובבה לאחור ודהרה
עם זוג הסוסים אל הרי הנגב, משאירה את אבק חולות המדבר מאחוריה
ונבלעת אל תוך אור הירח.
בתחבולות תעשה לך מלחמה
הנחתי על מכסה המנוע של הנ.נ שלושה פתקים משלושה נ.צ.:
- "ברוכים הבאים לרחוב סומסום"
- "גבעת חלפון אינה עונה"
- "אם תרצו אין זו אגדה"
והארתי עליהם כדי שהמ"פ יאשר לי אם הכתובות נכונות.
"אני לא יודע מה הלך פה," אמר לי המ"פ, "אבל כמו שנאמר:
'בתחבולות תעשה לך מלחמה', אז מבחינתי כל האמצעים מקדשים את
המטרה. עברת את הניווט בהצלחה".
"אבל דבר אחד שיהיה ברור לך," הוסיף המ"פ ומשך אותי הצידה,
"המון פרטים מעניינים חסרים לי כאן כדי שאבין מה הלך פה בדקות
האחרונות, אז למה שלא תכתוב את זה פעם כסיפור?" |
