1.
חלום שנמשך כנצח. חמש מילינצח, שלב הציפה, בין החלום לבין השלב
הבא. מי אני?

היכולת להציב את השאלה מעידה על מודעות עצמית שטרם הייתה בי.
הזקן דיבר אליי, וקולו מוכר לי מן החלום אשר נמוג אל השכחה,
מותיר בי רשמים עמומים. דיבורו משמש כמגע, כלטיפה, ללא תוכן
ממשי, רק מילות תמיכה ועידוד, כמו: הייה חזק, הייה תמיד טהור
כפי שאתה עכשיו. ואז דברי הכנה לשלב הבא, שהגיע מוקדם מן
הצפוי. ללא התראה, קוטע את שיחתנו הנעימה (הזקן משוחח; אני
מקשיב).

ברק, מבזיק, הלם חשמלי, רתיעה, ניסיון להסתתר, לחזור שוב אל
מעמקי אי-התודעה האפלים. קולו של הזקן: "עכשיו, ילד! הלום בו!"
הכוח צולח עליי, ואני משיב מלחמה. הזר נסוג.

כך הכל החל. וכך זה נמשך. חלומות שנמשכו נצחים אחדים, שיחות
קטועות עם קולות מן האופל, חלקם חביבים, חלקם אדישים, רובם
מספרים על עצמם, על עברם. הזקן ההוא, שהיה הראשון, לא חזר, ולא
יחזור לעולם. מפעם לפעם - הבזק הברק, האחרים נעלמים, פוחדים.
גם אני פוחד, ואז נזכר ומגשש במקום מחבואי אחר הכוח. מתחבר
אליו, משתמש בו, והאויב נסוג.

2.
קול קר, משולל רגש ומתכתי. שולה אותי מתוך חלום-הנצח ואומר לי:
"עכשיו הזמן. אתה מוכן?" שאלה רטורית: כאשר הוא מחליט לשלוח
אותך, ברור מאליו שאתה מוכן.

תחילה הבלבול, המבוכה, תחושת הכאב, המחאה שנפלטת כצווחה דקה,
ואחר כך ההסתגלות.

במשך שנים, שכחה מוחלטת. אבל באיזה שהוא אופן, אני שונה. מי
שצריך - מכיר בי, אם זה המורה בבית הספר, הכוהן במקדש, אחד
הזקנים... אני מקבל את ההכשרה המתאימה למקום ולתקופה, כנסיך
בחצרו של המלך האדיר.

ואז אחד השרים הבכירים, מתקנא בי. אני מזהה את התחושה ההיא,
הרתיעה. משהו בעיניו מזכיר לי את אותו הבזק ברק. אני בורח
מפניו, באישון ליל. מוצא מפלט במדינה שכנה. מתגייס לצבאו של
אחד הטוענים לכתר, הופך למשנהו ויד-ימינו, ומסייע לו בתחבולות
שונות ובעצות אסטרטגיות לנצח אחדים, לכרות ברית עם אחרים
ולזכות במלוכה.

יום אחד המלך יוצא למלחמה ואינו שב. אני מסרב בתחילה, אך נכנע
להפצרות היועצים האחרים. הם צודקים: אני היחיד מביניהם המקובל
על רוב חלקי העם, משום שאינני משתייך לאף שבט מקומי. גם מעמדי
היה מתאים - ת'ניה, בתו של המלך המנוח, התאהבה בי, ונישואינו
התקיימו חודש לפני מותו.

ואז, באישון לילה, הגרוע מכל.

3.
הכל החל במשלחת שבאה, כנהוג, לברך את המלך החדש של מדינתנו
(כלומר, אותי) לרגל הכתרתו (שלוש שנים לאחריה. אבל זה עוד
סביר. יש מדינות שלוקח להן חמש). זו לא סתם משלחת: מן הממלכה
השכנה, זו שגדלתי בה ונמלטתי ממנה.

אינני מוטרד: איש לא יזהה במלך הנכבד את הנער הפוחז שהייתי
אז.

עוזרי לענייני טקסים מניח על שולחני את שמות חברי המשלחת. אין
לי זמן לעיין בה - צריך להשגיח על הביצורים בצפון, שכן השר
הממונה חולה ועוזרו חסר את המרץ, המעוף והיוזמה שלו. הברברים
יהרסו הכל בן-לילה, אם רק תתן להם הזדמנות. באקראי, ערב לפני
בואם, אני מעיף מבט ברשימה ומזהה בין השמות אחדים שהכרתי
במעומעם. לא השגחתי בשמו של עוזר-הטכנאי לענייני תקשורת,
שהוצנע בין הטבחים והנהגים.

ממקום מושבי הנישא יכולתי לראות את הנכנסים ממרחק רב. איש לא
זיהה אותי. הטקס התנהל למופת.

לפתע, תקלה: מלצר מחליק על חוט של מיקרופון, מתמוטט על צלם
הווידיאו שמפיל את המצלמה. זו נוחתת ללא פגע על מקלטי הסטריאו,
והללו יוצאים מכלל פעולה. עוזר-הטכנאי מזיז אנשים, מחלק
הוראות, ולפתע צד את עיני. דומה שרק אני מבחין במבע פניו:
תדהמה, מבוכה, ולבסוף זעם ושנאה. כל זה נמשך שנייה או שתיים.
הוא שב לעבודתו, ואני מתחיל לתכנן את צעדיי: זהו ביל, המסוכן
שבאויביי, אותו שר בכיר שמפניו נמלטתי. בזמנו השארתי אחריי
מכתב ובו כתבתי שאני מתכונן לשים קץ לחיי בעקבות מעשיו המגונים
של השר בי. גופתי לא נמצאה, אך הוכרזתי כמת, וחינו של אותו שר
בכיר סר עקב כך והוא סולק ממשרתו. הוא לא שכח ולא סלח. המנוסה
היא הכרחית ובלתי-נמנעת, אך מה יהיה על ת'ניה?

4.
בעיה זו נפתרה מהר מן הצפוי. בעודי אורז את תרמיל-הנדודים שלי
(מעט בגדים פשוטים, לבנים, כלי רחצה, ספרי קודש אחדים וצרור
מכתבים אישיים מת'ניה, למזכרת) הוחרדתי לשמע צווחות רמות שבקעו
מהאגף האחורי של הארמון, אגף המשרתים. בעודי ממהר לשם, חלפו על
פניי מספר משרתות זקנות, מצווחות בבעתה. חלפתי במסדרון השירות
ויצאתי אל תוך מחזה מחריד: בחלקו האחורי של אולם קטן, היו
גופות מוטלות כשסכינים וכלי-נשק אחרים מבצבצים מגופם, חלקם
גוססים, וחלקם מתים או פצועים. הכוח התוקף מנה שישה איש -
שניים מאנשיו כבר מתו - ואז הפנה אליי אחד מהם את ראשו, ועיניו
יוקדות האש ננעצו בי. נמלטתי, כשהקבוצה מסתערת לכיווני, מדלגת
על פני גופות שרועות ומוחצת את אחרוני המשרתים שעדיין גילו
התנגדות.

מחדר סמוך הגיעה קבוצת תגבורת, ובקריאות: "הגנו על המלך! המלך
בסכנה!" הסתערו לעבר התוקפים, אך כמה מכות חרב בתוספת מבטו של
ביל גמרו את העניין, כאשר אלו שלא נפגעו נסוגו בבהלה.

אבל זה נתן לי מספר שניות להתעשת ולהתארגן, ובפרץ-עוז
בלתי-צפוי קראתי: "אחריי!" והסתערתי על ביל. מאחוריי גילו
אחדים מנאמניי גבורה מחודשת וחידשו את התקפתם על הכוח התוקף.

למרות עליונות נשקם וניסיונם הצבאי, היו הללו כבר די מותשים,
ועמלו קשה להתגונן מפני קומץ אנשיי. ביל ואני עמדנו מנותקים
מהשאר, חרבותינו מצטלצלות וחובטות איש במגן רעהו, כאשר ביל
מנסה אט-אט לדחוק אותי לפינה.

הייאוש השתלט עליי, צעדתי צעד לאחור. העיניים ההן ננעצו בי,
וחשתי שוב את אותה מכת-ברק נוראה, כמו הלם חשמלי הפוגע בי.
ניתרתי לאחור והשתופפתי, ויריבי השתלח מעליי, מכוון את חרבו
למכת ה-coup de grace.

נשמתי עמוק, הטלתי לעברו את החרב ואחריו את המגן, שלפתי סכין
ופגיון והסתערתי לעברו. גייסתי את כל כוחותיי הנפשיים, וחשתי
באותו הכוח העתיק הצולח עליי.

הוא הצליח לחמוק מפגיעות הנשק, ונמלט דרך המסדרון ממנו הגעתי,
שהיה נטוש עכשיו. הוא עולה במדרגות ואני אחריו, דרך מסדרון
השירות שהותרתי פתוח. כמעט השגתי אותו בפניה. אך הוא חמק
מפניי, איגף את הפסלים באולם העתיקות, ופנה לאגף הנשים. קראתי:
"עצרו אותו!" אך איש לא ענה.

חלפנו על פני אנשים שנראו כשקועים בתרדמה עמוקה. הוא נכנס
לחדרה האישי של המלכה, ואני אחריו. כל השומרים היו שקועים
בתרדמת.

לפתע נעצר ביל, קורא לעברי: "עצור!" אני מגייס את אותם הכוחות
בכדי להטיל בו פגיעה אחרונה, ושומע אותו ממלמל השבעה עתיקה.
"...ולא יקיצו עד אלף שנים".

הטלתי לעברו את הכוח. הוא קפץ מבעד לחלון. ניגשתי למיטת אשתי,
אך היא הייתה שרויה בתרדמה עמוקה. הייאוש השתלט עליי, ושקעתי
אל תוך אפילה מוחלטת, על השטיח, למרגלות המיטה.

כשהתעוררתי, היה הכל מכוסה אבק בעובי 6 אינצ'ים. נמלטתי משם.
קיצצתי את שערי, התרחצתי, התגלחתי, ושוב נראיתי כאדם מהיישוב.


מאז אני מחפש את ת'ניה ואת ביל. מישהו ראה נסיכה כבת ארבעים,
שיער בלונדיני-כהה, עיניים כחולות, אף סולד, ממעטת לחייך? או
אדם כבן חמישים, שיער חום-כהה, עיניים שחורות ויוקדות-אש, אף
נשרי? תמסרו להם ד"ש. ת'ניה תזכור אותי כמלך ארנולד, וביל מכיר
אותי כנסיך רנואר. הייתי רוצה להיפגש ולהעלות חוויות. אני
מקווה שביל נגמל מהרצון לנקום בי. אם לא, תמיד אפשר לצאת
לדו-קרב.