כשהלכנו בבוקר לגן, עדיין הייתי עצבנית. רציתי חולצה ורודה,
ולא הבנתי מה כל כך לא ברור בזה. אמא ואבא תמיד חושבים שהם
יודעים הכל יותר טוב, ותמיד קובעים לי מה לעשות. אבל אני
חושבת, שאם אני לא קובעת להם מה לעשות אז אין סיבה שההפך זה כן
יעבוד ככה. לא פייר.
נכנסו דרך השער, אני ואמא. מאחורינו שי הזדחל עם אבא שלו. ישב
לו על הידיים כמו איזה נסיך קטן עם ראש גדול (הוא לא אוהב
להסתפר).
לפני כמה ימים גזרתי לו תלתל והוא התחיל לצרוח כמו איזה ילד
מפגר וקטן. אז עשיתי איתו ברוגז.
לא חייכתי אליו יותר מידי, כדי שלא יתלהב מעצמו.
אחר כך אמא (שלי) ואבא (שלו) הלכו להם, ואני בכיתי, ככה בשביל
הטקסיות, ואחרי דקה הלכנו למטבח להכין תה לכולם, ולהאכיל את
הבובות.
שי אומר שבטוח יבטלו לנו את המבחן באנגלית בגלל השביתה, ואני
אומרת שלא. הקטע הוא, ששי לעולם לא יבין שאני תמיד צודקת. אז
הוויכוח ממשיך עד הסוף המר. התעקש ללכת עם החברים הדפוקים שלו
ללונה-פארק, להקיא על כמה מתקנים. שיהנה, מה אני אעשה.
אחר כך הוא יבוא ויתחנף, ובסוף עוד נלמד למבחן (שלא יבטלו)
באנגלית. שירלי אומרת שבטוח נתחתן כי אנחנו מכירים כבר מיליון
שנה. אורן שר לנו תמיד איזה משהו לא ברור עם "תחתונים וגופיה".
ואמא שלי אומרת שכדאי לי כי אבא שלו עשיר, אבל היא עושה פרצוף
כזה של "אני צוחקת". אני חושבת שהוא דווקא בסדר, רק חבל שהוא
לא מבין שאני תמיד צודקת.
אתמול קניתי לו את הדיסק שהוא רצה (ואני שואלת, כמה פעמים אפשר
להוציא את אותו הדיסק בעטיפות שונות ולקרוא לזה חידוש?!). חמוד
כזה, בטח יחזור הביתה מסריח ועייף וכל מה שישאר לי לעשות זה
ללטף לו את הקוצים שנשארו מהראש הגדול, ולמלמל מילים שכבר
בקושי אנחנו מוצאים זמן להגיד.
עם כל הסיפור הזה של צודקים-טועים-פשעי
מלחמה-מתנחלים-דוסים-הפגנות-ארה"ב-חיילים-אבטלה-גופות-ערבים-אבו
כביר-אני יכולה להמשיך את זה לנצח, כבר לא נשאר זמן לרגע אחד
נקי ופסטורלי. כל יום, כל ארבע שעות, שולחת לו אסמס של דיווח
"אני אוהבת אותך". לא שאני רוצה שזה יתחיל להשמע נדוש, חלילה.
אבל שלא ישכח. שכל פעם כשלרגע הוא יחשוב על משהו אחר, פתאום,
אז שיזכר מייד שוב. שלא יהיה לו מצב במוח, שלא יהיה לפחות תא
אחד קטן וחמוד שידע שאני אוהבת אותו.
ועוד מעט החדשות, ויודיעו לי על עוד חייל שנהרג במלחמה
צודקת-לא צודקת.
והפעם זה יהיה הוא.
השי החמוד שלי, עם הראש הגדול שפתאום הצבא סיפר לי בבת אחת
והפך למין ראש קטן ושיי עם הרבה הרבה קוצים ושום תלתלים. ואני
אסתכל על ההודעות האחרונות ששלח, על ההרגשה הרעה שלו, שלא יראה
אותי יותר לעולם. הפנים שלי יהיו רטובות ואדומות, ואני אפזר על
המיטה את התלתל ההוא שגזרתי לו, למיליון שערות. ואני ארגיש
אותו, עוד פעם אחת.
ובעוד ארבע שעות אני אשלח לו הודעה.
"אני אוהבת אותך". |