גלוריה סבלה נורא בחייה מאותו הרגע שבו נודע לה שחברה נפטר בשל
מחלה קטלנית בבית החולים הצבאי שרחוק מהמקום שבו התגוררה. נאמר
לה שחברה נקבר בחוץ לארץ, בעיר שבו מתגוררים הוריו. סבלה נבע
בראש ובראשונה מהעובדה שאין לה אפשרות לבכות על מותו לצד קברו.
המעט שיכלה לעשות עבורו התבסס עבורה כיצירת מחסום שבעקבותיו
היא מונעת מעצמה ליצור קשר חדש עם בן זוג אחר.
יום יום הייתה מתחלקת עם יומנה על מה שקרה לה ובכל פעם שהייתה
כותבת הייתה מוסיפה פרטים חדשים על מחזרים שונים שניסו לתפוס
את מקומו של נמרוד, אהוב ליבה.
יומנה היווה עבורה את המוקד שאל תוכו שלפה את מצוקות ליבה.

"היודע אתה כמה סבל נפל עלי בימים האחרונים, לאחר שאיבדתי את
היקר לי מכל? את נמרודי שלי.
הוא זה שאיתו חלמתי להתחתן, זה שסימל עבורי את האושר הקרב
והשמחה שאמורה הייתה לגדול ובין רגע קט נמסה, נמסה בגלל מחלה
שהרגה לי אותו.
היודע אתה כמה חלומות היו לי, ועכשיו?
עכשיו הם אינם, הם תמו, הם נפגמו והלכו איתו לקברו.
אני נושאת איתי את הכאב על אבדנו והכאב הזה לא מאפשר לי לסתות
לכיוון אחר, שאחרים דוחפים אותי אליו.
למרות כל הכאב אני רוצה לחיות, לחיות ולצפות את חיי בקרום עבה
של שמחה. אך זה בטוח לא יצליח כי נימרוד מת".

עמוק בתוך ליבה ידעה, שחייה לא יכולים להיעצר אלא חייבים
להימשך גם בלי נמרוד. בעקבות מוות אהוב ליבה היא חשה שנותר
בתוכה פצע, פצע שאותו יכולה לרפות רק אהבה.

שנה חלפה מאז מותו. לא הגיע עבורה שום תחליף לנימרוד.
כבר חודשיים עברו מהפעם האחרונה שכתבה ביומנה.
והינה חזרה לכתוב בו.
"יומני, אתה יודע, שאני פגיעה, פגיעה בגלל מותו.
אני מסוגלת להבריח מקרבתי כל אחד עד סוף ימיי כמו שעשיתי זאת
עד עכשיו, כבר שנה. אני רחוקה מכדי לאהוב מישהו שהוא לא
נמרוד.
הוא מת, השאיר אותי הרוסה לגמרי. לעולם לא אשכח את פניו ואת
אהבתנו הנצחית".

דפיקה בדלת נשמעה, דפיקה חזקה כמעין פטיש שדפק בתוך ליבה.
לשניה לא שיערה גלוריה, שדפיקה זו היא הסמל לחזרת החיים.
הלכה גלוריה אל קרבת הדלת והביטה בעינית. שם עמד איש מוזר,
שאותו גלוריה לא ראתה. הוא היה לבוש כחייל, במדי איש הגנה.
הביטה בו גלוריה ולא ידעה מה הסיבה שבעקבותיה הגיע אליה.
פתחה את הדלת והאיש מסר לידה מכתב, מכתב שנשלח מהצבא.
רק זה מה שידעה גלוריה על המכתב. ישבה וחשבה, מה יכול להיות
כתוב בו וממי הוא בכלל?
לא עלו במחשבותיה שום רעיונות כדי לפתור את האי וודאות, פתחה
גלוריה את המכתב והחלה לקרוא.
כשקראה מילה אחר מילה התמלאו עיניה בדמעות, דמעות שלא ידעה
בעצמה ממה הם נבעו: משמחה או מכאב.
והתחילה לקרוא את המכתב בקול:
"... דעי כי הוא חי, הוא נושם והוא כאן. המחלה היא נכונה, אך
מותו טרם נקבע... ההחלטה הייתה ברשותו והוא שבחר להפחית את
ייסוריך.
כעת ימיו ספורים ומשאלתו היחידה היא לראותך, בואי ..."
במהרה יצאה מביתה והגיעה לתחנת הרכבת שמובילה אל מקום הימצאותו
של אהובה.
כשנכנסה לחדרו לא הצליחה לזהות את פניו, הוא היה חיוור וחייו
נראו כאבודים לגמרי.
העובדה שצעדיו הובילו אותו לקראת המוות לא מנעה מגלוריה לשמוח
על כך שהוא חי. הוא נשם והיה לידה, אולם חולה היה אך חי.
יום ולילה ישבה לצידו, לצד מיתתו וחלמה על עתיד שעבורה נראה
היה כחלום דמיוני. כל שניה הייתה יכולה להסתיים באסון, במוות
שאותו גלוריה הכירה עוד מלפני שנה.
היו רגעים שבהם רצתה למות, יחד איתו ובכך למנוע מעצמה את תחושת
הריקנות שהייתה קיימת בתוך ליבה.
חודשים ארוכים עברו עליה ועליו יחד בבית החולים. מותו התגלה על
ידי הרופאים כמוות קליני וזה גרם לגלוריה סבל גדול יותר.
אהובה לא שמע אותה, אך היא המשיכה לדבר איתו, לספר לו על אהבתה
כלפיו ועל החיים שהיא מקדישה כדי לעזור לו להינצל.
היא חייה בתקווה לעזור לו עוד שנה מלאה בייסורים
כשלרופאים לא היו סיכויים להציל אותו.
היו מקרים שבהם מצבו היה משתפר, כשפניו היו הופכות לבהירות
יותר
וכשידיו היו מתחילות לזוז כשהייתה נכנסת גלוריה לחדרו בבית
החולים.
זו הייתה עבורה ההוכחה לכך שהיה שומע אותה.
שומע כשהייתה שרה לו שירים, כשהייתה מלטפת את פניו ומדברת על
עומק אהבתה כלפיו.
כשטיפול אהבתה היה נמשך, היה מגיב כנדרש לכל טיפוליו
הרפואיים.
"הוא חי, חי ויחיה כך אמר הרופא... אל תדאגי גלוריה, כי את
החזרת לו את חייו ואני בטוח שהאושר יקיף את סביבתכם לנצח נצח
נצחים".

מהרגע שבו חזרו גלוריה ונמרוד לביתם הם הודו לאור שהאיר עבורם,
הודו לשמחה שגרמה להם לחייך וכמו כן הם הודו לאהבה כי היא זו
שהצילה את חייו של נמרוד, היא זו שגרמה לגלוריה לחכות לנמרוד
כשידעה שהוא מת והיא שבסוף החזירה את החיים לביתם.