חיים.

הסיבה היחידה שבגללה אנחנו אוהבים את החיים היא לא בגלל
שהתרגלנו לחיות, אלא בגלל שהתרגלנו לאהוב.

אם רק לרגע אחד הייתם מאמינים באמת ובתמים בקיום החיים עצמם -
הייתם מתמסרים פחות לרגע החולף, כאילו ברגע זה עינייכם נלחצו
חזק בחזרה לתוך ראשכם ונשמתכם היתה בגלוי. ואותו רגע של קדושה
אלוהית היה הופך להיות הדלק שיזיז את העצבים שנעים בגופכם לכל
אורך חייכם חסרי המשמעות.
חלק מהאוכלוסיה טוענת שעצם קיומינו היא בכלל טעות שכזו והחלק
השני חושב בערך את ההפך - אבל אני טוען שהעובדה שאנו לכאורה לא
רואים דברים, לא שומעים אותם ולא נותנים להם להתקרב אלינו -
מראה שאנו לא בגדר תאונה אלא בגדר הכרח. גם אם נידמה לכם שהאדם
התפתח במהירות ולכאורה דילג על שלבים בדרך - אתם חייבים תמיד
ליזכור שהטבע לעולם אינו מבצע דילוגים : בכל מקום שבו התפתח
המיושן לחדש ניתן לראות את הפתח הישן ממנו צמח.
לפעמים הפתחים האלו ניסתמים.
ולפעמים לא...
וכשהם לא ניסתמים יכולים לצאת מהם כל מה שישן ורע ומנוגד
לעקרונות העולמיים הנוכחים. ואז... טוב, אז אני לא צריך לספר
לכם מה קורה...              לא מספיק שהמין האנושי כבר שרד את
כל המילחמות והשואה כדי להדליק נורה אדומה אצל כמה "גאונים" ?
כל אדם מידי פעם חייב לאבד את עצמו, אפילו אם זה רק לכמה דקות
על חוף הים או בסופרמרקט ואז לשוב ולמצוא את עצמו בחזרה. אם זה
קורה גם לכם (וזה יקרה - תאמינו לי) אל תנסו להאשים את טבע
האדם - כי אין באמת דבר כזה. "טבע האדם" הוא מין תרוץ של סוטים
בודדים למעשים שביצעו אשר לא נעים לפי דרכי החברה המוכתבים
מראש. פשוט תסבירו לעצמכם שנפש האדם לא יכולה להיות כלואה כל
הזמן בגוף אחד - אז לפעמים היא פשוט יוצאת לה לטיול.

מחשבות, מחשבות מתרוצצות במוחי ללא מעשה...
האדם הוא מעין גשר למחשבות, לפחדים ולזמן והוא עצמו לעולם אינו
מייצג את המטרה עצמה שבגללה (או אולי בזכותה - אתם תחליטו)
העולם הזה קיים. ומעל כל אותם גשרים רעועים של מחשבות עף לו
ענן של אהבה ומנסה להמטיר על הכל קצת שקט נפשי.
יתכן שכל מהות האהבה היא ההבנה והשמחה על העובדה שיש מישהו
שחי, מרגיש ופועל בצורה שונה ואפילו הפוכה משלנו. וכאשר הרגש
הזה הולך ומתעצם עם הזמן וכשהחיים מתקדמים למעלה האושר פתאום
מגיע כמעט כמו אינסטינקט בלתי נישלט. ודווקא אותו דבר שאין
עליו שום תוית עם מחיר או ערך מוסף שניקרא רגש הופך להיות הדבר
בעל החשיבות הגדולה ביותר ולא משנה כמה קטן הוא יהיה - הוא
יביא את האושר העצום מכולם.
אני לא יודע אם בסיס אמונתי עובד אצל כולם אבל לפי ראות עיניי
ככל שהנפש הופכת למאושרת ובטוחה יותר, כך נעלם הצחוק הקולני
ובמקומו מופיע החיוך הרוחני שמעיד על פליאתה האדירה של הנפש
מאינסוף התענוגות הנסתרים של היקום.
ולמרות כל הרוחניות והנפשות המסופקות השמן שמזיז את גלגלי
האהבה ואולי גם את גלגלי העולם בכלל הוא האגוצנטריות.
תחשבו על זה... כמעט כל מה שהאדם עושה הוא בדרך מודעת או לא
מודעת מניפולציה כדי לספק את האושר האישי שלו. אם זו נשיקה כדי
לספק את להט הרגע שלך , אם זה חתונה כדי לדאוג בדרך עקיפה כזו
או אחרת שאתה לא תישאר לבד לכל אורך חייך המשעממים או אפילו
לתרום כסף לכל מיני מדינות במצוקה כדי ששכניך ומכריך יראו את
רחמי האל השוכנים בך.
ואותו אל מלא רחמים ששוכן בקירבך, אותו אל שיכול לדעת את
סודותינו, לראות בחושך ולוותר רק בחוסר רצון בולט על ההזדמנות
לצפות במחזה מעניין של כאב, אותו אלוהים יכול להיות בכלל רק
מין שקר לבן שהשטן המציא כדי באמת להפחיד נפשות קטנות וחרדות.


בחיים לא נבין באמת את מסתורי העולם - מצחיק לחשוב שבכלל
ניסיתי.

בחיים לא נבין...

בחיים...

חיים.