אני סופרת, אחד שניים שלושה ארבעה חמישה שמונחים אחד מעל השני
במתקן הדיסקים שלי. אני יודעת שחסר לי אחד, לא יודעת למה אבל
יודעת שהוא יהיה שם מתישהו. לך זה לא משנה, את אף פעם לא כועסת
אפילו כשאני מזניחה אותך חודשיים שלמים, את יודעת שאני תמיד
חוזרת אליך. כשהכרנו לפני עשר שנים, לא ידעתי שאני יודעת לשיר.
בכיתה ד' המורה למוסיקה שלף אותי מהחזרה של מקהלת בית הספר
והורה ללכת הביתה כי אני מזייפת. "קחי הפסקה", הוא אמר. הלכתי,
כי לא היה לי האומץ לומר לו שהילדה הגבוהה עם השיניים הבולטות
שעמדה לידי היא המזייפת. טעות בזיהוי שגרמה לשנים של שתיקה עד
שהגעת, עם השיער הכתום ופנים של תינוק ופסנתר ואני שרתי איתך
את השירים הכי כואבים שלך ולא נבהלתי כשנאנקת בכאב וגנחת את כל
הסבל שלך החוצה וחייכתי כששרת שאם תמותי היום תהיי הרוח השמחה,
והפכתי צד שוב ושוב כדי לשמוע את השיר על הדמעה בכף היד. שעות,
שעות שהפכו לשנים שבהן למדתי בעל פה כל מילה שכתבת ושרת וכל
נסיקה והתרסקות של קולך. ואת עדיין ממשיכה עם הכתום והפסנתר
ואני ממשיכה עם עצמי ועם מי שמוכן לשמוע ואני לא יכולה להפסיק.
אז תודה.