אני רוצה לכתוב סיפור, באמת, משהו שנון וסוחף ושכל מי שיקרא
ישען אחורה תוך כדי נשיפה של "וואו".
אני רוצה לכתוב סיפור מרגש, באמת, משהו שיגרום לאנשים הכי
ציניים בעולם לנשום עמוק כדי לעצור איזו דמעה מעצבנת שהתגנבה
להם דרך כל ההגנות.
ואני רוצה לכתוב סיפור שיגרור אותות הזדהות מיידים, ואפילו קצת
סימפאטיה, בעצם, רצוי הרבה.
אבל אני לא יכולה.
אני לא יכולה לכתוב כלום, כי הדבר היחידי שעובר לי בראש, בין
-"סיגריה", "שירותים", ו-"לישון" זה עצבות.
עצבות, שאפילו קשה לי לתאר, מן הרגשה נוראית כזו שנתקעת לך בכל
מיני מקומות בתוך הגוף.
ואי אפשר לכתוב על עצבות בלי להיות נדושים, הרי זה הנושא הכי
טחון בעולם.
אולי אני אכתוב על איזה פירוק משפחות היסטרי או על אהבה נכזבת,
שמעתי שהתאבדויות הולך חזק היום.

אני לא יכולה.

כי עצוב לי - בכל הכנות.
והעניין הכי נורא פה, שאני אפילו לא יכולה להסביר, לכל
השואלים, למה עצוב לי כל כך, ויש כאלו ששואלים, מעטים, אבל הם
שם, ואני מנסה להסביר להם, אבל לא מצליחה.
ואני חתולה, כן זה הכינוי שלי כבר שנים, וחתולים, חתולים
נופלים על הרגליים, תמיד, ואני אפול על הרגליים,
או שאתרסק.

מה שאני יודעת בוודאות בימים האחרונים זה עצבות, עצבות
ו-ווינסטון לייט, אבל זהו, וזה לא יותר מידי לדעת, זה אפילו
מעט. בעצם, בעצם אני יודעת עוד כמה דברים, אני יודעת שאני לבד
אני יודעת שלשמוע לאונרד כהן בתקופה הזו , עושה חשק רק לחתוך
כלי דם ראשיים.
והכי חשוב - אני יודעת שאני רוצה לכתוב
סיפור באמת - סוחף ושנון
סיפור מרגש - כזה שתופס אותך בגרון,
סיפור שיגרור סימפאטיה בכמויות, והזדהות.


אבל אני לא יכולה.
ובמקום את סיפור המאה, אני כותבת את זה.

ואנשים לא ישענו אחורה ויגידו - "וואו"
והציניים, הציניים יצחקו עליו, יעירו איזה משהו שנון ויעברו
למשהו אחר.
וסימפאטיה? למי יש כוח.
אבל אני כותבת,
אולי רק בשביל לא להיות לבד,
ואולי...