ועכשיו ההבנה, מה עדיף, לבד או עם כולם.

ילדת אבדון זאת לפעמים אני, הילדה שלא מוצאת את עצמה, שמחפשת
את המשמעות, שקשה לה לבד אבל מרחיקה את כולם.
מבחוץ כה יפה, צוחקים, מחייכים אבל לכל אחד בפנים קשה, כל אחד
נשמתו גוועת...
אף אחד לא יכול להגיד את מה שהוא באמת רוצה, כי זה לא מקובל,
זה לא נורמלי שפשוט תגיד, תבקש את מה שאתה צריך עכשיו. ומה אם
אף אחד לא מבין, והרמזים לא ברורים.

כל אחד מחפש משהו, משהו שונה, משהו אישי שאולי אי אפשר לבטא,
אין מספיק מלים...
מילים מגבילות את הקשר שבין אנשים, הם מקשות על הביטוי ובעצם
משנות את הכוונה, מפשיטות אותה, הופכות את המחשבה לסתמית.
לכן המלה הכתובה יותר מרגשת ומעמיקה אנשים, כי זה רגש שלא עבר
בסתמיות הקול, זאת הנשמה שכתובה על הדף, האמת הנחבאת ובין
השורות מרגישים את החיים שזועקים החוצה להישמע, לא בצליל או
בהגיה, אלא ברגש נקי.

ועדיין ממשיכים לא להגיד, כי זה מוזר להגיד כאלו מלים זה לא
דבר שאומרים כבדרך-אגב, ובכלל, זה לא דבר ש אומרים.

ונשאר לי הרגש שמת בין המלים, מנסה פשוט לעבור, אבל המלים
מכבידות, ואף אחד לא מבין או שומע. מנסה להשען על כתף ידידותית
שחומקת בשלב מסוים, נסיונות כושלים של קרבה אמיתית שגורמת כאב
אבל מוסיפה לחיים.


אין כאב בלי החושך שלא קיים בלי האור.