פתאום נעלם לי הרצון לקיום.
ככה פתאום, בלי הסברים, בלי דיווח מראש וגם בלי הדרכה מה לעשות
בלי הרצון.
פתאום הכול נראה מאוס ולא אמיתי, הזוי.
ככה פתאום, אני מעיז להגיד שאפילו סתם, סתם הוא נעלם.
ניסיתי להוציא מילים מהפה, אבל כל הצלילים שהוצאתי היו חסרי
משמעות, לי לפחות, כי ככה פתאום נעלם לי הרצון.
אפילו להתלבש בקושי הצלחתי, כי לא הבנתי למה אני צריך בכלל
לשים עליי בגדים, אבל הצלחתי בסוף.
רציתי לקום מהמיטה וללכת לצחצח שיניים, אבל אז עלתה מחשבה
במוחי.
למה?
למה אני צריך לצחצח שיניים? זה נראה נורא מיותר פתאום, ככה
סתם.
ואיך אני אסביר לאימא שאני לא צריך ללכת לבית ספר, כי זה בכל
מקרה לא יעזור לי? הרי סתם נעלם לי הרצון ובטח יש סיבות מאוד
חשובות ללכת לבית ספר, שאנחנו הקטנים פשוט לא מכירים ונכיר
כשנהיה גדולים, ואיך נכיר? פתאום, ככה סתם נכיר.
הרגשתי שאם אני ארוץ עכשיו אל פסי הרכבת, דבר שהיה מאוד לא
נחוץ, הרי למה רכבת צריכה פסים? לא מספיק לה גלגלים?
אז אם אני ארוץ אל פסי הרכבת כלום לא יקרה, הרי לשום דבר אין
משמעות בכל מקרה, לא שאני ידעתי לפחות, אז הרכבת תיתקע בי ואני
אמות, אז מה? זה עד כדי כך נורא?
אז אולי כולנו צריכים לרוץ אל פסי הרכבת, הרי אין לנו שום סיבה
לחיות.
ואיך בגיל כל כך צעיר אני איבדתי את הרצון לקיום? זה נורא
מוזר, איך שככה פתאום אדם משתנה ורק בגלל רצון קטן שהלך
לאיבוד.
ניסיתי לחפש את הרצון בכל מקום שהכרתי, באמת שחיפשתי קשה.
מתחת למיטה, בארון ואפילו באקווריום של משה ושרה, השכנים.
אבל לא הצלחתי למצוא את הרצון שלי, הוא נעלם כאילו... כאילו
האדמה בלעה אותו!
חשבתי על זה קצת, כי זה שאיבדתי את הרצון להיות קיים לא אומר
שאיבדתי את היכולת לחשוב, יש הרבה הבדל.
אם אני איבדתי את הרצון שלי, אולי עוד אנשים איבדו את הרצון
שלהם! ואז נוכל להיות ביחד ולדבר, או לא לדבר על חוסר הרצון
שלנו, זה נשמע כמו סידור מושלם, בטוח מישהו חשב על זה כבר.
אז פתחתי את דפי זהב וחיפשתי קבוצה של אנשים שאיבדו רצון להיות
קיימים ומעוניינים להיפגש.
אבל לא מצאתי כלום.
הרגשתי מאוד רע שלא מצאתי כלום, אני אצטרך לבד להרגיש שאין
מטרה לקיום? אם היו איתה כמה אנשים, אולי אפילו סתם אחד, מישהו
לא חשוב שאני לא מכיר, זה היה יותר טוב מאף אחד.
ואז, בזמן שחיפשתי קבוצה של אנשים שלא רוצים להיות קיימים,
מצאתי מודעה על מסילת רכבת חדשה שנבנתה, ככה פתאום.
איזה צירוף מקרים מוצלח, ככה פתאום אני מוצא מסילת רכבת חדשה
בדיוק ביום שבו אני מפסיק לרצות להיות קיים, פשוט מושלם הצירוף
מקרים הזה.
אז הלכתי לפסי הרכבת.
ורצתי אל פסי הרכבת ונעמדתי בהם, עדיין לא רציתי להיות קיים.
חשבתי שפסי הרכבת ישנו משהו.
שמעתי את רעש הרכבת המתקרבת ושמעתי קול "לא!".
לקח לי קצת זמן להבין שזה הייתי אני שאומר את זה, שקולי חזר
אליי ושיש עוד סיבה להיות קיים.
אבל זה היה מאוחר מדי.


20/5/04