שוב אני לא נרדם בלילה. זה כבר הפך להיות הרגל שכזה, אחד
ההרגלים האלה שהייתי שמח להיפטר מהם. יש לי כאב ראש חזק, אבל
לא משהו שעובר כשלוקחים אקמול, ועם הזמן זה נעשה יותר חזק, אני
מנסה לעצום את העיניים חזק וזה לא מצליח. די, נמאס לי, להדחיק
דברים זה דבר רע מאוד. אני חייב לקום, לסגור עניין. אני הולך
לחלון ופותח אותו לגמרי, מסתכל למעלה, ימינה ושמאלה, הכוכבים
עוד שם והם עדיין מסתכלים חזרה אלי כנראה, והנה גם את שם,
מטיילת לך הנה והנה ככה, ליד הכוכבים. מסתכלת ימינה ושמאלה,
ועלי לפעמים במבטים חטופים. מה את עושה שם למעלה? תרדי כבר
לפה, מה יש לך לחפש שם ? לא טוב לך כאן? תעני לי כבר שאני מדבר
אליך ! תסתובבי אלי, תחזירי תשובה. אני אומר לך, אני אלך
להוריד אותך חזרה לכאן, אני לא יכול יותר ככה. אני לא נרדם
בלילות ויש לי כאבי ראש, ואני לא קולט בגרוש מה הולך פה ואת
יכולה לתת לי תשובה, אולי, אבל תרדי לפה ותדברי, אני לא שומע
אותך מלמעלה, קשה לי ככה, נו כבר. נמאס לי, זהו, אני עולה לקחת
אותך. אני יודע מה אני אעשה, אני אעלה לגג של הבניין ואקפוץ
משם אליך. הפעם לא יעזור לך. לא תוכלי להתעלם מזה. אני עולה
אליך, לשם, למעלה לכוכבים ואני אקח אותך למטה לפה ותראי מה
הולך כאן ואולי תביני אותי ואולי גם אני אבין אותך ואולי גם
יפסיקו לי הכאבי ראש האלה סוף סוף. זהו, אני נועל נעליים ואני
בא. הפעם לא תברחי, לא יעזור, נמאס לי.
הנה, הגעתי לגג, אני מסתכל למעלה ואת עדיין שם, אבל עכשיו אולי
את רואה אותי, לא יודע. אבל תתכונני, הנה אני בא, עכשיו או
לעולם לא!!! הנה אני...

                                 

אוך. הדשא שליד הכניסה לבניין לא כזה רך. זה לא עסק ככה. אוף,
הכאב ראש רק חזק יותר עכשיו. עכשיו בטוח אני כבר לא ארדם. ושוב
אני עולה במדרגות הביתה, חוזר לחדר שלי. רק אני אסגור את החלון
שלא יהיה קר בבוקר. אל תדאגי לי. אני אהיה בסדר. אני עוד
אגיע.








נכתב לא הרבה אחרי "תדברי איתי"