כל כך אהבתי אותה שזה בלתי נתפס. אני מניח שכל האהבות בשיאן
נחשבות לבלתי נתפסות. אבל באהבה שלי כלפי שירי לא היה שיא
פרמידי רגיל. אלא ליניאריה רצופה של קו ישר המבטא שיא לכל
אורכו. אהבתי את הריח שלה, את כפות הרגליים שלה, את הגוף שלה
ובמיוחד את הפרצוף המתוק ששידר יופי על כל גווניו.
בכל זאת יום אחד אמרתי לה: "שירי לא טוב לי, אני רוצה שנפרד",
אפילו תוך כדי המשפט הזה ידעתי שאני אוהב אותה. אבל הרגשתי
שמטומטם ומשעמם להמשיך את החיים אותו הדבר. ממש דפוק שתהליכים
באשר הם מתישים אותי ואני מפסיק אותם באופן לא טבעי גם כשהם
מיטיבים כלפי.
אמרתי לה שחודש לא תתקשר, שתחייה עם עצמה, עם אמא שלה והחברות
שלה, שתתמודד בלעדי ואז נראה כבר.
למרות שהייתי כלפיה גועלי באותו השלב, היא בכתה בכי של אהבה
וענתה לי בגעגוע שמתוך השלמה: "ביי בייבי".
הופתעתי מכך שהפגינה "משמעת" ובאמת לא התקשרה.
אחרי חודש ויומיים התקשרתי אני ואמרתי לה שאני מתגעגע לחיבוק
שלה, גם היא אמרה שהיא מתגעגעת אלי ושרה לי בטלפון איזה שיר
עברי.
נפגשנו והיה טבעי כל כך להיות ביחד, אבל בסופו של דבר לא רצתה
"שנחזור להיות זוג", החסך ממנה לא עשה לי לאהוב אותה יותר, כי
הרי מאיפה שאהבתי אותה זה כבר היה שיא האהבה, היא הסבירה שטוב
לה לבד בינתיים, אבל ידעתי שאין יותר קבוע מהבינתיים שלה.
המשכתי ואני ממשיך לאהוב אותה, מבחינתי כלום לא השתנה, בכלל
אני לא מבין איך זה שאת כל הרגש והקירבה שרחשה כלפי החליפה
בריחוק ואדישות.
היום לפנות בוקר, אחרי לילה בלי שינה, לא יכולתי עוד להתמודד
עם המוות של האהבה שלה כלפי והחלטתי להצטרף אליו, נכנסתי
לאמבטיה עם סכין גילוח מהסוג של פעם וחתכתי לעצמי את הורידים.
הדם ניגר, לא פחדתי בכלל.
ארבעים דקות ישבתי באמבטיה כמו מטומטם ודיממתי.
ישבתי ודיממתי, ישבתי ודיממתי, ישבתי ודיממתי, ישבתי ודיממתי,
אבל בשלב מסויים השתעממתי, אז הלכתי למטבח וחבשתי את עצמי עם
תחבושת אישית ששכחתי להחזיר לצבא.
ממש דפוק שתהליכים באשר הם מתישים אותי ואני מפסיק אותם באופן
לא טבעי, גם כשהם מטיבים כלפי. |