כשהייתי קטנה הייתי תמימה, יכלו לשקר לי לרמות אותי לנצל אותי,
אבל זה בסדר כי הייתי קטנה.
אבל עכשיו גדלתי מעט הבעיה היא שאני חולה, אני חולה במחלת
התמימות, שהייתה אמורה להיחלש עם ההתבגרות שלי, אבל היא לא
נחלשה היא נשארה כמו שהיא.

הכל קרא ביום אחד שהתחלתי להבין שאני מבולבלת לא יודעת כבר מה
רוצה, מי רוצה, ולמה רוצה, התחלתי לחשוב על אנשים, על חברים -
כמה הם חשובים לי, מה אני צריכה לשפר בעצמי, וכל מיני מחשבות
שמטרתן להביא אותי לאיזה שהוא פתרון.
ואז הגיעה אליי מספר, לא ביקשתי אותו, רציתי שיהיה הוא אבל לא
אמרתי את זה לחברה שהביאה לי אותו, והיא שלחה לי אותו, את אותו
אחד שרציתי לדבר איתו, כמובן שמחתי, איזה שאלה?! שלחתי הודעה
והוא לא ענה לי, רק אחרי שהלכתי ונרדמתי הוא ענה. שמחתי לדבר
איתו הוא העלה לי את הביטחון נתן לי להרגיש שאני באמת מיוחדת,
משהו שאחרים לא עשו לי בתקופה האחרונה, הוא ידע להגיד את המילה
הנכונה, וידע למקם אותה במקום הנכון ובזמן הנכון, פשוט האמנתי
לכל מילה שיצאה לו מהפה.
אני שוב נכנסתי לבלבול אבל זה היה בלבול שונה, בלבול שאני
אוהבת, בלבול שיש לי נוסטלגיה אליו,אותו בלבול שיש לי עם כל בן
שאני פוגשת ומוצא חן בעיני אותו בלבול ששואל "לאיזה מטרה אני
רוצה אותו".
אני לא ידעתי לענות על השאלה הזאת, אמממ עברו בי מחשבות שונות,
טובות, רעות, אינטימיות, מתוקות, פשוטות, ומיוחדות... אבל לא
הצלחתי לענות לעצמי על השאלה.
הוא ביקש לדבר בטלפון אני הסכמתי כי רציתי בזה לא פחות ממנו,
למרות שלא נתתי לו להבין שאני מעונינת בקשר כלשהו, תמיד הייתי
משחקת אותה קשה להשגה למרות שאפשר לכבוש את ליבי במעשה
קטן של מילה קטנה שתעלה לי חיוך. הוא התקשר, בהתחלה לא זיהיתי
ת'קול שלו, ידעתי שזה הוא אבל ציפיתי לקול אחר, אבל כל-כך
שמחתי שזה הוא, היה לו מן קול ילדותי סקסי. ישר עזבי הכל
והלכתי
לכיוון הסלון בו הייתי לבד כדי שלא יפריעו לי לדבר, זו הייתה
שיחה "תמימה", של הרבה רמיזות עדינות ונעימות אבל עם ההנאה של
הדיבור בטלפון עבר הזמן והייתי צריכה לסיים את השיחה, קבענו
לדבר ביום למחרת, הלכתי לישון עם צער וחרטה על הניתוק איתו אבל
ניחמתי את עצמי שמחר אדבר איתו שוב, פה טעיתי! קמתי בבוקר עם
חיוך כה רחב על פניי, אפילו חלמתי עליו משהו, לא זוכרת מה אבל
הוא הופיע שם.
אחרי כל המחמאות שקיבלתי ממנו לא יכולתי שלא לחשוב עליו ולא
לחייך, ככה במצב הזה המשכתי את היום השגרתי שלי, כשבקוצר רוח
מחכה לבוא הביתה לייצור איתו קשר כלשהו, ואכן עבר עלי היום מהר
כשמשך כולו אני מספרת לחברותיי על מישהו שהכרתי שכל כך מתייחס
יפה אליי, שמחו בשבילי כי במקביל הפסקתי לחשוב על אותו אחד
שהתאהבתי בו ושהייתי מוכנה לעשות הרבה ואף למסור נשמתי בשבילו
ולמענו. בתום היום במהרה הגעתי הביתה בניסיון ליצור איתו קשר
הוא לא היה מחובר, אבל הגעגוע החזק הזה אליו רק הגביר את הרגש
המוזר שהיה לי אליו, רגש לא מוגדר, ואז אני פתאום רואה שהוא
פה, כולי התרגשות לא יכולה לכתוב מרוב התרגשות אך כותבת לו.
הוא עונה שהוא עסוק ושידבר איתי עוד מעט אני מאמינה לו
בתמימותי וממשיכה לדבר עם החברה הכי טובה שלי ומספרת לה על
הבלבול שנולד בי, והיא מנסה להבין אך בתגובות שלה הבנתי שקשה
לה... ואז התגלגל ולפי הסיפורים של חברתי הבנתי שמה שהוא אמר
לי באותו לילה שהיה בשבילי מיוחד, הוא אמר לה גם, אני לא הבנתי
למה זה קורה לי, חשבתי שהבעיה בי שאני לא נתתי לו להתקרב אליי
שהייתי קשה מידי להשגה איתו, אבל אז נפל לי האסימון שהמערכת
החיסונית הרגשית שלי פגומה, שאני חולה במחלת התמימות והמערכת
שלי לא מתפקדת טוב, היא נתנה למילים שלו לחדור אליי ללבד ולא
חיסנה את רוחי נגד המילים שלו, ועכשיו אני חולה, גם מקודם
הייתי חולה אבל אז המחלה לא כאבה, עכשיו היא כואבת, היא נותנת
לי הרגשה של טיפשות, של פספוס, של ניצול ליבי ורוחי.
אני לא יודעת מה להרגיש, לשכוח מילים שלו אני לא יכולה אבל
להאמין להם אני גם לא יכולה, אני יודעת שהוא פגע בי למרות שלא
קרה כלום אני מרגישה פגועה כי באותו לילה הוא אמר לי ונתן יל
תקווה שיש גברים שמעשיהם הם לא פגיעה אלא סיפוק אושר, ואני בשל
חוסר הנוגדן במערכת החיסונית הרוחית המיוחדת והפגומה שלי
האמנתי לו ונולדה בי התקווה.
עכשיו אני מרגישה צורך עז להבריא מכאב "מחלת התמימות" שלי
ולהפסיק לתת לאנשים לחדור לליבי כל-כך מהר, ולהתייחס למילותיה
של בת אדם נורא חשובה בחיי שאמרה לי - "להטיל ספק בכל מילה
שאומרים לך כי רק ככה את תמנעי פגיעת אחרים בך", זה מה שאני
אעשה, ובקשר לאותו אחד?! אין הרבה מה להגיד, הוא הפסיד לא אני!